הילדות בעקבות הברבורים

19/11/2022 | 2 תגובות | 4 דקות קריאה

אלו תמיד העופות שמשאירים זיכרונות שלא נצליח לנתק מליבנו גם אם נרצה.

אני זוכר איך בתור ילד בגובה פחות ממטר הייתי מתרוצץ ברחבה עמוסת יונים ומפזר פירורים לכל עבר.

לא היו חסכים בילדותי, נהפוך הוא. ילדותי עוצבה בחוויות פשוטות שהותירו חותם נצחי בליבי. חוויות נפלאות שמלאו אותי באור גדול.

אולי מדפי בלוג זה מתקבל הרושם שאעשה כל דבר ואצעד בכל דרך כדי לחסוך. עם זאת, בכל הקשור לילדיי, מיסודי אני ההפך המוחלט ומוכן לבזבז עליהם כל הון שידרש, לא שבאמת נדרש הדבר כפי שתיכף אפרט. ילדים הם חולשה. לקח לי זמן לחנך עצמי לדרך אחרת כי הקודמת התבררה כשגויה. גם בהורות, כך מסתבר, דרך הבזבוז אינה הדרך הנכונה.

כשבני הבכור ג' היה בן 4 לקחנו אותו איתנו למסע רצוף חוויות בעיר פראג. כל יום ודקה תוכננו לעילא כשמטרה אחת היתה לנגד עיננו, שזו תהיה חוויה בלתי נשכחת עבור הילד, ללא רגע דל. שיט, מסעדות מפונפנות, טיולים ביפים שבמחוזות העיר, רכיבה על סוסי פוני, מוזיאון מטורף של רכבות חשמליות. כעבור שנה הוא ניגש ואמר כמה שהוא רוצה שוב לבקר בפראג וכמה נפלא היה שם. לכששאלתי למה הכי רוצה לחזור, מכל עומס המסעדות, האטרקציות, פארקי המשחקים, נזכר באירוע אחד בלבד. "איך שהאכלנו את הברבורים ליד הנהר", כך אמר. כן זו החוויה שנחקקה יותר מכל בזיכרונו ואותה יגרור עימו.

Responsive image

אבל ההבנה שמשמעותה של חוויה נטולת כל קשר לכמה היה יקר וקשה ליצרה, נתגבשה שנה קודם. פורים. כהורים צעירים רצינו להנדס את "פורים החלומות" עבור ג'. באותה עת התגוררנו בעיר חיפה, אך היינו בגישה שמרחק הוא לא בעיה אם אנו רוצים לייצר "יום בלתי נשכח". החלטנו לעשות פעמינו לעיר חולון לעדלאידע הפומפוזית. הנסיעה, הרעש, הצפיפות גרמו לג' להסתגר ולא לרצות לראות מאום. "אבל הנה סמי הכבאי בגודל עצום", אמרתי על בובה קיקיונית של גיבורו של ג'. הוא לא התעניין. פניו היו פני זומבי. באיזשהו שלב הבנו שכדי להציל משהו מאותו יום, חייבים להתרחק מההמולה. מצאנו גינה קטנה ובה נדנדה. משהושבתי את ג' על הנדנדה, ראיתי באותו רגע סופסוף מעט נחת ושלווה בעיניו, הוא שב אלינו ונחת לכדור הארץ מכוכב הלכת שאליו הפליג בדימיונו בניסיונו להתרחק מהטירוף האקסטרווגנטי.

יום הולדת שהדגיש לי זאת עוד היה בגיל 3 של ג'. מאמץ אדיר שדרש תיכנון ותיאום ברמות הגבוהות ביותר ושפע ריגושים. בסופו של היום כל שרצה ג' זה להיות בפינה שלו בחדר נפרד מרוחק מההמון, עם צעצוע קטן ולא עם שפע המתנות שהורעפו אליו, עם חברו הקרוב ולא עם הגדוד שהובא מכל קצוות תבל.

למדנו מהטעויות והפסקנו לנסות לייצר את הבלתי נשכח. הרי זאת עשינו עבור עצמנו ועבור רגשות האשם שלנו ולא עבור ילדינו.

ברגע שהשיעור נלמד אימצנו אותו לחיקנו באופן הטוטאלי ביותר שניתן. יצאנו לפיקניקים בהם אנו מבשלים את האוכל שלנו בבית או עושים על האש בטבע, יצאנו לקמפינגים מהצפון עד הדרום, עשינו מגוון מסלולי טיול. נתנו דגש למפגשים חברתיים כי כיף יותר לגלות ולטייל יחד. העדפנו המון הליכות, מעט נסיעות. במהלך ההליכות ביצענו הרבה שיחות, הרבה קירבה. כל דבר יחד, בחירת רהיטים באיקאה, קניות בסופר, חיפוש דירה לרכישה, חיפוש דירה לשכירות, שיפוץ דירת השקעה. לומדים הכל יחד וחווים הכל יחד. החוויה הפכה להיות החיים עצמם במקום ניסיון סינטתי לייצרה מתוך תחושות של צורך בפיצוי. כן טסנו לחו"ל אבל לא בתחושת מירוץ של לסמן "v" בנקודות ציון, אלא בקצב איטי שיאפשר ספיגת כל פרט בחוויה. נמנעו ממקומות מתוירים, דווקא במקומות הרחוקים מהעין קורה הקסם.

אתם רואים, מה שיוצר את החוויה המשמעותית עבור ילד זו יכולתו להיות מעורב רגשית בה, זו הקירבה והאינטימיות שיש בינו לבין החוויה ובינו לבין הוריו וחבריו.

הרצון לעשות את הבלתי נשכח הוא שלנו. אולי הוא פיצוי אולי על מה שלא חווינו מספיק בתור ילדים. אנחנו חשים את הצורך שיהיה להם יותר ממה שהיה לנו כי לנו יש מול מה להשוות. לילד אין. בתור ילד מאוד אהבתי משחק מחשב שאולי ילד כיום ילעג לו. לא כי המשחק היה עלוב, אלא כי הוא עלוב ביחס לרף שילד מורגל אליו כיום. לולא הוא מורגל לסף גירוי גבוה הוא לא יזדקק לו.

הילד לא צריך בבסיסו את הגירויים העזים והרגעיים. העבודה האמיתית שלנו היא עם עצמנו להיגמל מהצורך ליצור כאלה. עלינו להבין שאושר לא נמדד בכסף. יצירת חוויה דורשת הירתמות רגשית ושיח קשוב ובגובה העיניים עם הילד. כל זאת ניתן ליצור בתקציב אפסי וללא מפגנים לוגיסטיים שבל יאמנו.

קיים קושי אמיתי לגמול עצמנו מהדחף לעשות את הבלתי נשכח אבל זה קריטי. ככל שהרף יועלה הגמילה תהיה קשה יותר.

בכל ניסיון לייצר יום בלתי נשכח דרך הוצאת כסף רב ומאמצים, הערך עימו יוצא הילד הולך ומתמעט. דווקא רב בעיניי הנזק על תועלת. סף הגירוי הולך ועולה. היכולת לחוות ריגוש בדברים הפשוטים דועכת. כמו בהתמכרות שדורשת הגדלת המנה, ולא בהכרח מביאה להגברת רמת ההנאה והחוויה.

פוסט זה הוא לא על חיסכון אבל הוא דווקא פועל יוצא כאן למרות שמעולם לא היה המטרה העיקרית. דרך הברבורים לא נבחרה כי אני רוצה לחסוך על ילדיי. אני מוכן להוציא עליהם הון. גם הוצאתי, אבל הכסף לא הביא את החוויה הבלתי נשכחת.

להריח את הפרח. לקטוף את התפוז. להיות על נדנדה. להתבונן בעלה שנוחת. לשבת באוהל. להפריח בועת סבון ענקית. לזרוק צלחת מעופפת. לשכשך הרגליים במים. להכין יחד פיצה שרחוקה ממושלמת אבל זו הסיבה שהיא מושלמת ואין עוד אחת כמוה. להיות תמיד אוזן קשבת ולהיות נוכח. לצאת למסע ארוך שהוא הרפתקה שלא ידוע מה היא תוליד. להאכיל את הברבור השבע האוכל מתוך שיעמום.

החוויות הקטנות והאינטימיות, אלו שקרו בגובה שלהם בעולם שלהם ולא מעל ראשם, הן אלה שישארו בליבם של ילדכם לעד. ואתם יודעים מה? הן ישארו לעד גם בליבכם.

Bingoboy78, dor.meir999 ו-3 נוספים אהבו את זה

רוצה לקבל התראות על פוסטים חדשים למייל? לחץ כאן

כתיבת תגובה לפוסט

2 תגובות

אופיר בתאריך 19/11/2022, 21:17

יפה כתבת. אפילו מרגש.

זהבה בתאריך 20/11/2022, 09:17

כ"כ חשוב !
לוקחת לסדנאות הבאות שאני מעבירה את המשפט הכי מזוקק ומשמעותי-
" הילד לא צריך בבסיסו את הגירויים העזים והרגעיים. "

תודה !

עוד תכנים ברשתות החברתיות

המקום לשאלות שלכם וללימוד משאלות של אחרים הוא בקבוצת הפייסבוק הייחודית צועדים יחד עם זיק הולילנד לחופש כלכלי.

בדף הפייסבוק האישי עלילות זיק אני משתף סיפורים קצרים על השקעות ועל המסע לפרישה מוקדמת.

מי שבקטע של ציוצים, יכול לעקוב אחריי בטוויטר.