ההחלטה לפרוש לא הייתה אצלי שיגעון רגעי או אפיזודה חולפת. לא סתם כך קמתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי שאני רוצה לפרוש. במקרה שלי, היה זה פועל יוצא של תהליך מתמשך שהגיע לשיאו ברגע אחד של בשלות שבו הבנתי שזה מה שנכון עבורי. חתיכות הפאזל היו מפוזרות סביבי במשך זמן מה והיה צורך בניצוץ שירכיב אותן. כך החתיכות היו מונחות, עד שלפני כשנתיים נתקלתי במאמר המכמת את הזמן לפרישה. השתעשעתי עם המספרים במשך כמה דקות ואז לפתע הכל החל להתחבר. היכולת לכמת יעד מעין זה האירה אותו לפתע באור בר ביצוע. לכשראיתי את המספרים והבנתי שהיעד ניתן לכיבוש בפרק זמן סביר, עברתי ממש מטמורפוזה. לולא התמסרות לחיסכון במשך כל חיי, לא הייתי אוהב את תוצאת החישוב ותובנת הפרישה היתה נותרת מודחקת עמוק בתת מודע בלי יכולת לקבל גוף וביטוי. עם הגילוי, הרשתי לעצמי להפנים שזה לא הולך לקרות רק כי זה אפשרי, אלא זה יקרה כי זה הדבר הנכון עבורי, לאופי שלי ולשאיפותיי בחיים. כן, זה הציף גם רגשות שליליים, חלקם נובעים מניסיוני האישי בשוק העבודה. פתאום מותר היה להרגיש. פוסט זה עוסק באיך, מנקודת המבט שלי, הגעתי לתובנה שיחסי מחויבות הדוקים לשוק העבודה הם לא בשבילי.

משחר קיומנו על האדמה הזו, חלק גדול מההחלטות שעלינו לקבל בחיים נחסך מאתנו. חיינו מנותבים במסלול מאוד מוגדר עם מיעוט יחסי של שאלות רבות ברירה. בכל צומת עלינו לבחור מתוך מספר קצוב של אפשרויות ולהתקדם הלאה. בהרבה מקרים זה נוח, זה חוסך מאתנו עימות עם עצמנו בנוגע למה אנחנו באמת רוצים לעשות. חיינו מתנהלים כמו אפליקציה של google בה עלינו ללחוץ next, next כמתכון להתקדם הלאה בתהליך בבטחה. התוכנה כבר תזין את המערכת בנתוני ברירת מחדל המתאימים לרוב המשתמשים. כנראה שהתוכנה תהיה צודקת, כך זה לפחות מרגיש לנו, היא הרי בוחרת באופציות השכיחות ביותר, כאלו שהורגלנו להאמין שהן מתאימות לנו. מהופנטים ומשוכנעים בצדקת הדרך, לוחצים על הכפתור הכחול הגדול שוב ושוב, כמו רוצים להאמין שלהסכמה העיוורת יהיה סוף טוב. נצלח כל מכשול על ידי מעבר בדרך האמצע הבטוחה, רחוקים מסכנות השוליים. סומכים על חוכמת ההמונים.

בנתיב זה, של הליכה לפי מפת הדרכים שעוצבה עבורנו ניתן לראות בי מישהו מצליח, לפחות בחלק גדול מהמקרים. סה"כ נחת להורים. עד גיל 24 כמעט ולא היו לי השגות על היסודות האקסיומטיים עליהם מושתתת החברה. מתחתי לקצה את מה שהחברה רואה בו הליכה ב"דרך הישר". הצטיינות בלימודים בבית הספר היסודי, התקבלות לתיכון איכותי ובחירה במגמה הריאלית ביותר, בגרות מצוינת, 3 תארים אקדמאיים במקצוע ריאלי, קצין בצבא, הצטיינות בצבא, עבודה במקצוע מתגמל כלכלית.

ובכל זאת משהו בביטחון שלי שזו הדרך הנכונה החל להתערער לפני מעט יותר מ-10 שנים, בסביבות גיל 25, והיו לכך 3 סיבות עיקריות. שתי הסיבות הראשונות קשורות לכמיהה להשבת השליטה שאבדה במרוצת השנים על נדבכים בחיי. הסיבה הראשונה היא השגת בעלות על הזמן. השנייה היא קבלת בעלות על רמת העניין והאתגר. שבוי במציאות קרקושי השעון המעורר, כבר איני זוכר מתי בפעם האחרונה שני אלה היו שלי. הסיבות הללו קשורות לויתור על חופש הבחירה. סגירת המעגל שלי הובילה אותי להבנה עמוקה שאותו מסלול שתחילה נותבתי אליו ובהמשך היה גם מקובל עלי עקב היותו הנוח והקל, התגלה כמגביל ברמה שקשה לי לשאת אותה. הפנמתי שבכדי לקיים את משפחתי ואת עצמי, אני תלוי באופן הרמטי בהיותי חלק משוק העבודה. כלוא בשיגרת ביצוע מטלות שפעמים רבות אין לי עניין בביצוען, תוך ויתור על פרקי זמן היפים ביותר של היום והחיים לטובת נסיעות לעבודה, שמכלות שעות מהיום שלא יחזרו, ומובילות אותי היישר לעוד יום של בילוי מול מסך מלפניי, מחיצות מצדדיי ופלואורוסנט מעליי. שיהיה ברור, מקום העבודה שלי הוא סביבה איכותית, הוגנת ומתגמלת לרוב, בה אני מוקף ברוב המקרים באנשים מקצועיים שנעים לעבוד איתם. אין בעבודה זו מאפיין ייחודי ששוחק אותי. נהפוך הוא, בחרתי בעבודה שבה פרק הזמן לפרישה יעבור באופן הנסבל ביותר שניתן. אם הייתי בנוי אחרת, אולי אפילו הייתי מאושר מכל שניה.

הסיבה השלישית קשורה ברצון להיות חדשני, מנוגד לזרם, להשיג את הקשה להשגה. אני רואה במסע הפרישה אתגר שמניע אותי. מתוך רצון להעניק תחושת קיימות לתהליך הפרישה שיתפתי מספר אנשים בסביבתי. רוב התגובות לא היו אוהדות. אגע בכך עוד בהרחבה בעתיד, אך בכל זאת אשתף טעימה מההגיגים: "לשים המון כסף להשקעה זה משהו דרסטי", "כדי לחסוך את הסכומים שאתה מדבר עליהם צריך נס", "משעבד את עצמך למטרה ואת משפחתך", "מה תעשה בזמן הפנוי?", "מה זו העצלנות הזו?", "דברים רעים קרו לאנשים שיצאו לפרישה מוקדמת - הם קמלו מהר מאוד", "מה תעשה אם הבורסה תיפול?". הגעתי לבגרות מספקת להיות נטול ציפיות שמישהו יבין, אבל עלי להודות שנדהמתי מעוצמת ההתנגדות שנתקלתי בה, כאילו אני פוגע באיש מהם באופן אישי. אולי זה אילץ מי מהם להתמודד עם מצבו בחיים. האמירות לא מערערות את הדרך והביטחון המלא שלי בה. הן מעודדות אותי לבצע תצוגת תכלית כפי שעשיתי פעמים רבות בחיי למשהו שהוא לא בר השגה עבור רבים. יש משהו פלאי בלהמם ולהדגים שניתן למתוח את גבול היכולת. לפרוש לפני גיל 40, עם משפחה ו-2 ילדים, אותם אני מכלכל בלי שירגישו שחסר להם דבר מה, יהיה עבורי עוד יעד שאוכל להתגאות בו.

לא הכל יהיה קל. הבעלות הזו על הזמן ורמת העניין יעוררו וכבר מעוררות שאלות לגבי מה הלאה. יש עוד זמן והתמונה תתגבש יותר. היא בטח גם תשתנה ככל שאתקרב לשעת השין. יש לי מושג כללי, אולי כללי מדי, בנוגע לעתיד. וודאי, אעשה פחות ממה שאני שונא, שלצערי יש לי כרגע בשפע ממנו עקב התלות שלי אותה תיארתי. וודאי, אעשה יותר ממה שאני אוהב, שלצערי כרגע אני מקושש לעיתים דקות לעסוק בו. בנאלי ככל שזה ישמע, זה המצב. בטוח שיש לי עוד תהליך לעבור עם עצמי והוא לא בהכרח יהיה קל. תהליך בו אתמודד חזיתית הן עם הכוח והן עם האחריות שנלווים לחופש הזה שמבצבץ באופק עבורי. פרישה לתוך עולם של תוכן ולא לתוך ואקום זה הכרח ולא אפשרות.

יש כוונה אמיתית להגשים את המטרה. בהתאם לחישובים שבוצעו לראשונה לפני שנתיים, יש גם יכולת להגיע ליעד בפרק זמן סביר. יכולת זו תלויה במימוש תוכנית כלכלית, כפי שאתאר אותה בקרוב. שטחי ככל שזה ישמע, זה מתחיל ונגמר בכסף. הכסף הוא המפתח. נראה שאני בדרך לשם. התוכנית לא חסינת כדורים, יש חורים בעלילה, יהיו עוד קשיים, אבל אני מאמין שזה בר ביצוע. מה עוד יש לנו חוץ מהאמונה בעצמנו? המסע ממשיך.