איך יצאתי לעצמאות / איתי גל

"אני צריך עו"ד, כי אם אני לא עובר אני שורף להם ת'מועדון".

את המשפט הזה כתבתי, בצחוק כמובן, בקבוצת הוואטסאפ של החבר'ה. זה היה אחרי הלילה הלבן הראשון שכתבתי בו קוד כדי להספיק "הגשה" מאז שעשיתי את הקורס במערכות הפעלה בתואר - בערך 14 שנים אחורה…

אני איתי גל, את ההזמנה לכתוב פוסט אורח אצל זיק קיבלתי די מזמן האמת. רצו לי בראש אינספור פוסטים שונים, בעיקר טכניים. בחודשים האחרונים עברתי מהפך די גדול בעולם הפיננסי האישי שלי, ולשנינו (לי ולזיק) היה ברור שהפוסט הולך לעסוק בזה. הייתי זקוק לזמן ארוך כדי להתבשל עם עצמי לפני שאני כותב אותו. הפוסט קשור ולא קשור לפיננסים והוא מספר על המסע שלי. אני מאמין שאין פלטפורמה מתאימה מזו להכיל את הפוסט הזה.

חופש כלכלי כהגדרתו המקובלת לא מתאים לי. לאורך השנים שיניתי את היחס שלי למושג הזה וגם ביקרתי אחרים (לא בפומבי) על הדרך שבה הם מגדירים חופש כלכלי או מתהדרים בו כשלמעשה שום דבר מדרך החיים שלהם לא התאים להגדרה שלי באותה עת.

בסופו של דבר הבנתי שאני מעדיף להתנתק מהקביעה הדיכוטומית שקובעת שחופש כלכלי כרוך בהפסקת עבודה. בחרתי לעצמי חיים של חופש עיסוק בתוך מציאות של רווחה כלכלית.
בכדי להבין איך מצאתי את החופש שלי, אנחנו צריכים קודם להכיר.

משימת בית

אני מתחיל לקראת סוף הסיפור, החלק הזה פחות נוגע בפן הכלכלי אבל הוא חשוב לא פחות כדי שתעברו איתי ביחד את התהליך שאני עברתי.

באותה תקופה התראיינתי למשרת מהנדס תוכנה במספר חברות. כיוונתי "גבוה" והייתי במספר תהליכים במקביל בחברות הענק הטכנולוגיות. באחד מהתהליכים קיבלתי תרגיל בית. למי שלא מכיר את עולם ההייטק, אז תדעו שזה לא קורה הרבה אבל זה גם לא נדיר שנותנים משימת בית, בדר"כ אומרים שזה לוקח שעות בודדות ובפועל משקיעים בזה הרבה יותר, הפעם אמרו לי מראש שזו משימה ארוכה. מבחינתי זה היה אחלה, באותה תקופה לא עבדתי, היה לי זמן פנוי ומשימת בית מבחינתי זו הדרך הכי טובה להציג את היכולות שלי. לא נכנס לפרטים הטכנים, אבל רק אגיד לכם שקיבלתי שבוע להגיש את המשימה. עבדתי עליה 5 ימים מלאים ובערב שלפני הגשת המשימה גיליתי שהיא עובדת על המחשב שלי אבל לא על מחשב אחר ומפה לשם התחיל לילה לבן עד שפתרתי את הבעיה ב 5 בבוקר.

מאושר מזה שהצלחתי להתמודד עם האתגר וגאה באפליקציה שיצרתי, שלחתי סרטונים של האפליקציה שעובדת לחברים בוואטסאפ. הקוד ענה על כל הדרישות, עם ממשק מושקע פי כמה וכמה ממה שדרשו, נכתב על פי סטנדרטים גבוהים והכל מוכן לבדיקה ומשם הדרך להצעת עבודה קצרה - מה הסיכוי שעם כזו רמה אני לא מקבל הצעת עבודה?

עברו מספר ימים, עבר הסופ"ש, אני ממתין לתשובה המיוחלת וביום שני אני מקבל מייל לקוני שבו נכתב שמודים לי על ההשתתפות בתהליך הראיונות והשלמת משימת הבית, אך לצערם החליטו לא להמשיך איתי. זהו. ללא התייחסות כלל למשימת הבית שהשקעתי בה שעות רבות, הרבה מעבר למשהו סביר שנדרש בסבב ראיונות.

ביחד עם תחושת האכזבה שלא התקבלתי למשרה שכל כך רציתי, הציפה אותי תחושת זעם מהולה בהלם. איך יכול להיות שאחרי כל ההשקעה הזו ורמת הגימור שבה הגשתי את משימת הבית לא התקבלתי?! ובעיקר מה זה הזלזול הזה בזמן שלי?! איך חברה גדולה ומכובדת כזו מרגישה בנח לשלוח אותי למשימת בית כל כך ארוכה ומורכבת שדורשת עשרות שעות מהזמן שלי אבל לא מקדישה אפילו 5 דקות בפידבק בסיסי שיראה שמישהו בדק אותה.
ברור שאני לא אובייקטיבי בסיפור, אבל קחו בחשבון שיש לי מעל 10 שנות ניסיון בתחום וראיינתי בעצמי עשרות מועמדים וגם ניהלתי צוות וביצעתי אינספור code reviews. יש לי הבנה כללית מהו סטנדרט גבוה בתעשייה.

אחרי הוצאת מרמור רב על חברים, משפחה וקולגות החלטתי שאני פשוט חייב לדעת אם מישהו בכלל פתח את האפליקציה ששלחתי או לא. בפעם הראשונה בחיי שלחתי מייל למקום שבו התראיינתי ולא עברתי. הודיתי על ההזדמנות שניתנה לי ושאלתי האם ניתן לקיים שיחה בת כמה דקות כדי להבין מה פחות עבד כדי שאוכל להשתפר בעתיד.

אשאיר אתכם במתח עם התגובה, קודם חוזרים לתחילת הסיפור. ממש ממש להתחלה.

דחף עז לאיתנות כלכלית

אני לא זוכר את הגיל המדויק אבל אני מניח בערך מגיל 8 פחדתי להיות הומלס. משהו במצב הזה שבו אדם מאבד את כל מה שיש לו ונשאר זרוק ברחוב הרתיע אותי מאד. זה לא כל כך משנה איך אנשים מגיעים למצב כזה וזה לא משנה אם זו אשמתם או לא, כל אחד והסיפור שלו, אני החלטתי שלעולם לא אגיע לחוסר אונים כזה.

הפחד הזה ביחד עם הרצון העז להיות חופשי (במובן של לבחור מה לעשות עם הזמן שלי) התגבש למנוע שעובד 24/7 בכדי ליצור לעצמי ביטחון כלכלי. מבחינתי להיות עשיר מעולם לא היה עניין של קניית מותגים או רכב יוקרתי או משהו בסגנון, המטרה שלי בהגדלת ההון הייתה לייצר לעצמי ובהמשך גם למשפחה שלי חוסן כלכלי בלתי שביר.

כבר מגיל צעיר אהבתי מאד לתכנת ובגיל 15 - אנחנו מדברים על שנת 1999 בערך - למדתי לבנות אתרים מספרי לימוד - ולא חלף זמן רב עד שבניתי אתרי תדמית לעסקים תמורת מאות שקלים ואפילו אתר מעריצים רישמי, ומזעזע יש לומר - לפחות בסטנדרטים של היום, להראל לוי (שחקן טניס שבשיאו הגיע למקום 30 בעולם).

הייתי עמוק במסלול המוכר. צבא - 3 שנים ביחידה קרבית, שנה עבודה כמאבטח ברכבת כדי לחסוך כסף, טיול של 9 חודשים בדרום אמריקה, עוד קצת עבודה ותואר במדעי המחשב בטכניון. אני חייב לציין שהתקופה שבה למדתי לתואר לא הייתה טובה במיוחד, שנאתי הרבה מאד מהרגעים במהלך הלימודים. חשוב לי לציין את זה בעיקר כי זו הייתה תקופה ארוכה שבה למדתי להתמודד עם כישלונות צורמים והדרך שלי לסיום התואר הייתה נוראית. סיפורי גבורה בהזדמנות, יאללה ממשיכים…

מאז ומעולם הוצאתי פחות ממה שהכנסתי. חסכתי מה שיכולתי ומגיל צעיר התחלתי להתעניין בשוק ההון כאפיק שבו אוכל להגדיל את ההון שלי. לא היה שפע של מידע ברשת כמו שיש היום וניסיתי את מזלי בשוק ההון בכל מיני דרכים. האם הייתי משקיע טוב? במשך שנים רבות ממש לא, אבל בהחלט למדתי והייתי ער לעובדה שכדי להצליח לבנות עתיד כלכלי ורוד יותר, כדאי לי להשקיע.

מקפצה נדל"נית

לשמחתי האהבה שלי לתכנות פגשה מציאות שבה הנדסת תוכנה הוא מקצוע מאד מתגמל וזה עזר לי ולאישתי (מהנדסת אלגוריתמים), ביחד עם השקעה בשוק ההון, לבנות הון ראשוני שאיתו רכשנו - בעזרת משכנתא ועוד קצת עזרה מההורים - את הדירה הראשונה שלנו.

זוכרים את הפחד להיות הומלס בגיל צעיר? אז האמת שדווקא זה לא מה שהכריע את הכף ברכישת דירה על פני שכירות, אם כי אני מניח שאיפשהו בתת מודע זה בהחלט סיפק לי רובד נוסף של ביטחון. מעולם לא הייתי מקובע על נדל"ן, במשך תקופה ארוכה התלבטנו ובחישובים קרים הגענו למסקנה שעדיף לנו לקחת משכנתא ולקנות נכס. אני יכול להגיד שבדיעבד זו הייתה החלטה נכונה שעזרה לנו להגדיל את ההון באופן יחסית מהיר באחוזים ניכרים. אני לא רומז שזה בהכרח נכון בכל מצב. צריך לבחון את כל החלופות והצרכים האישיים.

ככל שחלף הזמן הגיעו השקעות מתוחכמות יותר בשוק ההון שהתחלפו בהשקעות פשוטות יותר ויעילות יותר. מכירה של הדירה הראשונה וקניה במינוף מקסימלי של הבית שבו אני גר היום. השיקולים לא היו כלכליים בלבד אבל בדיעבד התזמון של המכירה והקניה היה מוצלח במיוחד מבחינה כלכלית וגם זה נתן לנו בוסט רציני.

השור הפיננסי מתעורר

בכל שלב בחיים הייתה לי תוכנית חומש מאד ברורה. תמיד ידעתי לענות לשאלה: איפה אתה רואה את עצמך בעוד 5 שנים או 10 שנים.

התוכנית הייתה ברורה, מתקדמים בעבודה, מוציאים פחות ממה שמכניסים, את ההפרש משקיעים ובקצב הזה אין סיבה שלא נגיע להון נכבד ביותר בגיל 67.

מעולם לא חשבתי להפסיק לעבוד. גם כשחלחלה לתודעה ההבנה שמבחינה כלכלית בעוד מספר לא רב של שנים, באופן תיאורטי, נוכל שנינו להפסיק לעבוד, זו מעולם לא הייתה המטרה שלי. היו רגעים שבהם פתאום התעסקתי באובססיביות יתר על הגעה למספר שבו מחשבון הפרישה של זיק יראה שאפשר להפסיק לעבוד, אבל די מהר - בעיקר אחרי מספר שיחות עם אישתי על הנושא - הבנתי שזו לא הייתה המטרה שלי בעבר וזו גם לא המטרה עכשיו, שום דבר לא השתנה.

במקביל לקריירה כמהנדס תוכנה, העניין וההתעסקות בשוק ההון תפסו יותר ויותר נפח ומשמעות בחיים שלי. מקבוצות וואטסאפ של עבודה וחברים והשתתפות פעילה בקבוצות פייסבוק פיננסיות, הפכתי להיות אקטיבי יותר. התחלתי לחקור תעודות סל ממונפות יומיות ואפילו פירסמתי פוסט די חופר בפייסבוק.

האלגוריתם של פייסבוק נכנס לפעולה והחליט למחוק לי את הפוסט, ככה סתם. מתוך כעס על הפלטפורמה החלטתי לפתוח בלוג. הייתי כבר מספיק מנוסה כדי להבין שהבעיות הכי גדולות בפתיחת הבלוג יהיו בחירת השם והלוגו אז פתחתי "גוגל תמונות" והתחלתי לחפש באופן רנדומלי תמונות עם קונטקסט פיננסי שראויות להיות לוגו, נתקלתי בתמונה שאהבתי, רכשתי אותה בכמה דולרים ומשם הגיע גם השם, שור פיננסי, עד אותו הרגע לא הייתי בכלל מודע לכל טרפת "החיות הפיננסיות".

הייתי בטוח שהנה אני מביא את הבשורה שלי בדמות בלוג פיננסי מתוחכם וכולם יקראו בשקיקה את כל מה שאני כותב - זה לא קרה. בהמלצת חבר הגעתי לטוויטר כדי לקדם את הבלוג וכדור השלג הזה התחיל להתגלגל. לימים הבלוג נשאר כפלטפורמה "תומכת" וגיליתי פלטפורמות יעילות הרבה יותר להנגשת ידע פיננסי להמונים.

עם כוח גדול באה אחריות גדולה

ככל שהעמקתי במשמעויות של כל בחירה, הבנתי שלכוון אנשים בתיק המסחר הפרטי שלהם זה רק חלק קטן מאד בפאזל הפיננסי שלהם ושלפעמים גם אם מישהו שואל באיזה קרן סל יעיל יותר להשקיע הוא בכלל מפספס שיקולים אחרים, קריטיים יותר בתמונה הכוללת והתחלתי להאיר את פני האנשים שפנו אלי.

עם החשיפה הגיעו המון פניות בפרטי. בשלב מסוים הרגשתי שכמות האנשים שאני עוזר להם כבר גדולה מדי (זה הגיע על חשבון הזמן הפנוי) ושאני לא מסוגל לקצר את זמן האינטראקציה. תשובה חלקית או קצרה מדי או ממוקדת מדי עלולה להיות לא מתאימה לתמונה הכוללת.

זו הייתה הנקודה שהרגשתי שיש דרישה לידע שלי ואני יכול לגבות על זה גם כסף. התבשלתי עם המחשבה הזו במשך חודשים ובסופו של דבר החלטתי לפנות למנכ"ל החברה שעבדתי בה והודעתי באופן רישמי שאני מתכוון להעביר קורס בתשלום מחוץ לשעות העבודה. מצד אחד זה לא עניינו של אף מעסיק מה אני עושה בזמני הפרטי ועם זאת לא הייתה לי כוונה להסתיר את זה. קיבלתי את ברכת הדרך ואחרי מספר חודשים השקתי קורס.

המטרה הייתה ללמד את כל מה שאני יודע כך שכל אחד יוכל לצאת עם רמת ידע כזו שהוא יוכל להיות המתכנן הפיננסי של עצמו. האמנתי - ועודני מאמין - שידע זה כח, עם זאת לא כולם רוצים ללמוד אבל אולי אפילו יותר מזה, עולם הקורסים בעיקר בתחום הפיננסי מלא בשרלטנים ובכדי למכור קורס צריך הרבה יותר מידע מקצועי וקורס עם תוכן מצוין שבנוי נכון.

בנקודת הזמן הזו הכל עדיין התנהל על מי מנוחות, מבחינה כלכלית לפחות.

ההצלחה נמדדה אך ורק ביכולת שלי להביא אנשים לקורס - לא בפן הכלכלי, אלא באתגר שלי מול עצמי שבו אני אכן נתפס כאוטוריטה בתחום, מספיק כדי לגרום לאנשים לשלם לי עבור הידע שלי וכמובן שהם יוצאים עם הידע התיאורטי והפרקטי שרציתי להעביר.

במהלך התקופה הזו, וגם לפניה, קיבלתי המון הצעות מעניינות שקשורות לעולם הפיננסי אבל את כולן דחיתי כי החלטתי לא לפגוע בעבודה העיקרית שלי. אפילו הייתה הצעה מקרן מרציאנו לפינה שבועית בטלוויזיה שבסוף לא התקדמה לשום מקום. היו הצעות מעניינות מקרנות גידור, תקשורת ועוד כל מיני מיזמים טכנולוגיים כאלה ואחרים.

הכסף שנכנס מהקורס היה בונוס בלבד. עוד קצת כסף לחיסכון לטווח ארוך. הקורס הפך מלייב לדיגיטלי במטרה להפוך את כל האופרציה לפאסיבית יותר כך שלא אפגע בעבודה שלי כמהנדס תוכנה. הדבר הזה שאב ממני שעות עבודה מטורפות ובמשך כחודש עבדתי מ 7 בבוקר עד 2-3 בלילה, גם במשרה מלאה כמהנדס תוכנה, גם בהקלטת הקורס, גם בהעברת הקורס לייב תוך כדי וגם כאבא ל 2 ילדים קטנים (6 ו 2.5 באותה התקופה).
הצבתי לעצמי דד ליין לא הגיוני בעליל מסיבה רנדומלית לחלוטין שבדיעבד התבררה כשטות גמורה מצד אחד אך מצד שני הצליחה להניע אותי לטירוף הזה ולהשלמת הפרויקט בזמן קצר יחסית. ב 31.07.23 הסתיים המחזור בלייב והושק הקורס הדיגיטלי.

סוף סוף יכולתי לנח.

צרות באות בצרורות

בדיוק כשנראה שהכל מסתדר הגיעה הכאפה.

שבוע לאחר מכן הגיע גל פיטורים רציני בחברה ומצאתי את עצמי מפוטר.

הייתי חייב מנוחה.

לא הייתי מתפטר בעצמי אבל החליטו עבורי וניצלתי את ההזדמנות לנח. אמרתי לעצמי שקודם מנוחה (ממש קרסתי לאיזה יומיים שלושה), אח"כ אשקיע קצת בעסק לא תוך כדי משרה מלאה חדשה ורק אז אתחיל לחפש עבודה בראש שקט יותר. קולגות שאלו אותי אם אני מתכוון לחפש עבודה כמהנדס תוכנה או שמנצל את ההזדמנות וממשיך בתחום הפיננסי. התשובה הייתה חד משמעית. ברור שאני חוזר לחפש עבודה כמהנדס, זה המקצוע שלי, אני נהנה מהעבודה, יש לי תוכנית כלכלית ברורה שמתקדמת על פי הצפי ואני לא רואה סיבה לא להמשיך בה.

החלטתי שהפעם אני הולך על החברות הגדולות, יש לי את הזמן ללמוד לראיונות באופן יסודי ויש לי את הזמן לחכות לתהליכים הארוכים שלהם. היה נחמד מאד להיות זמין לילדים בחופש שלהם ובאמת ניצלתי את הזמן לנח וגם לקדם דברים קטנים בעסק פה ושם. במקביל התחלתי ללמוד לראיונות עבודה.

ואז הגיע ה 7.10 הנורא.

בתחילת המלחמה בתי הספר והגנים נסגרו ומישהו היה צריך להיות עם הילדים בבית. כמובן שאני נרתמתי למשימה. שמחתי שאני ואישתי לא צריכים לג'נגל בין 2 משרות מלאות ו2 ילדים קטנים בבית. בשלב מסוים הרגשתי שאני תקוע, לא מקדם את העסק, כי מי בכלל חושב לקדם עסק חדש בתחום הפיננסי כשכל המדינה בוערת. מצד שני לא הייתי מסוגל להרים את עצמי וללמוד לראיונות, נשאבתי לכל ערוץ טלגרם, התמלאתי זעם, חוסר אונים (שוחררתי מהמילואים כחצי שנה לפני תחילת המלחמה) ובכלל איך אתחיל משרה חדשה עם כל אי הוודאות הזו? הזמן חלף, הילדים חזרו למסגרות ובסמוך מאד לזה הבן שלי חלה במחלה שאילצה אותו להישאר בבית לתקופה יחסית ארוכה. כמובן שברוב הזמן נשארתי איתו, אבל השעון תקתק ואני הרגשתי שאני משתגע בבית, הרגשתי תקוע.

תמיד אמרתי שאני לא ארצה להפסיק לעבוד, והנה הגיעה תקופה ארוכה של מספר חודשים ובאמת במבחן המציאות כבר לא יכולתי יותר, לא הייתי מסוגל לשבת בבית ולא לעבוד. אישתי התחילה לקחת ימי חופש ואני התחלתי להזיז את העניינים בגזרת חיפוש העבודה.

ציפיתי שהתהליכים יהיו ארוכים אבל לא הערכתי נכון כמה ארוכים ובמקביל התחלתי גם להתראיין לחברות קטנות יותר. די מהר הגעתי למצב שקיבלתי 2 הצעות עבודה לא רעות מחברות פחות גדולות ומוכרות. החלטתי שהן לא מספיק טובות כדי לוותר על החלום לעבוד בגאמפא (הקיצור הוא גוגל, אפל, מיקרוסופט, פייסבוק, אמזון ולאחרונה יש הנוטים להכניס גם את אנבידיה לקבוצה הזו). רציתי בעיקר את היוקרה ולהוכיח לעצמי שאני יכול להתקבל למשרה כזו - זה כמובן בנוסף לתנאים המעולים והעבודה המעניינת אם אמצא את המשרה שמתאימה לי. המספרים מדברים על משהו כמו 1 ל 100-150 שמתקבל בחברות האלו, אז הסיכוי לא להיט כמו שאתם מבינים אבל הלכתי על זה בכל הכח.

הכל זז לאט. מאד לאט. התקדמתי בשלבים ובכל אחת מהחברות בסופו של דבר נפלתי בראיונ/ות הטכניים האחרונים.

שינוי מתחיל הרבה לפני שהשלמנו איתו

הנה אנחנו מתחברים לתחילת הפוסט, זוכרים את משימת הבית? זו הייתה החברה האחרונה מהגדולות שהתראיינתי אליה ואני אצטט את התגובה המלאה לבקשה שלי לקבלת פידבק:

Unfortunately, no.
Good luck!

כן, זו הייתה התשובה במלואה.

לקח לי יום להתאושש מהכישלון עצמו שגם סגר לזמן הקרוב את חלון ההזדמנויות בגאמפות ובעיקר מתחושת הזלזול בזמן שלי. הורדתי רגל מהגז בחיפוש העבודה.

התחלתי לקדם את העסק יותר ויותר. התחלתי למכור שירותים חדשים. משהו התחיל לזוז לכיוון שינוי קריירה, אבל לא השלמתי עם ויתור על הקריירה המוצלחת שבניתי בעבודה קשה במשך שנים ארוכות. בתוך תוכי הייתה לי הרגשה שאני לא ממש רוצה לחזור לעולם הייטק כרגע אבל שיכנעתי את עצמי שזו סתם הרגשה אחרי שטעמתי את החופש במשך כמה חודשים וברגע שאחזור זה יהיה ממש כמו לרכב על אופניים.

היו עוד 2 ראיונות עבודה לאחר מכן ולמרות שעשיתי את הכי טוב שלי כדי להתקבל, לפחות ככה אני מאמין, הציפה אותי תקווה לאחר הראיונות שלא אתקבל. משהו שם לא הרגיש לי נכון, אבל ממש לא הייתי מסוגל לשחרר באופן סופי.

מצד אחד התוכנית הכלכלית האיתנה שלי שבה אני ממשיך לעבוד במשרה יציבה והציפייה של הסביבה הקרובה שלי לראות אותי ממשיך בקריירה ומצד שני התחלתי להרגיש את התשוקה בוערת לקדם את העסק גם אם כרגע הוא פחות ריווחי.

אני חושב שבאופן לא מודע ההחלטה ללכת על התחום הפיננסי התקבלה באותו היום שקיבלתי את המייל הקצר והקר הזה, אבל מול עצמי בעיקר וגם מול אחרים נדרשו עוד שבועות ארוכים עד שיכולתי להגיד בלב שלם ובקול רם שזה הזמן להסתער על העסק ולשים בצד את קריירת התכנות שלי.

אני נוטה להאמין שהרדיפה אחרי החברות הגדולות הייתה עוד הישג שרציתי לסמן עליו וי. כשהאפשרויות הלכו ונסגרו על אותו וי, כבר לא ראיתי מול עיני אתגר ריאלי לתקופת הזמן הקרובה, זה כבר לא מסלול שיקדם אותי לשום מקום מלבד בוסט קטן לאגו וכנראה ששכר גבוה יותר. האתגר הבא היה לצאת לעצמאות, אבל כמובן שקפיצה כזו דורשת קצת יותר מלא להתקבל לאחת מהמשרות הכי נחשקות בתקופה קשה של פיטורים ומשבר בעולם ההייטק.

אני זוכר שבשיחה כלשהי, בלי יותר מדי מחשבה אמרתי לאישתי את המשפט "זה לא שאני כבר לא נהנה לתכנת, אני פשוט יותר נהנה לעזור לאנשים", תבינו, ההייטק ככלל, הוא עולם די נח ומתגמל בהרבה מובנים, אבל דבר אחד כמעט לא תמצאו בו - פירגון וביטוי של הערכה. אולי זה יקרה לאחר שתשלימו פרויקט גדול או בתהליך בחינת הביצועים השנתי או שאולי אפילו אם עשיתם מאמץ לסיים משימה קטנה ב 2 בלילה כדי לסמן עליה וי באותו היום שהתחייבתם לסיים. זה לא קורה הרבה, וגם אם אתם מהאנשים האלה שתמיד יעשו את האקסטרא מייל, הסביבה מתרגלת לזה, הציפיות מכם משתנות ואם לא עשיתם את האקסטרא מייל אתם כבר "בביצועי חסר".

היום, אחרי כל פגישה של תכנון פיננסי, אני מקבל פידבק חם ומרגיש ששיניתי לאנשים את החיים. כשהם מפנים את ההורים שלהם או את החברים שלהם אלי אני יודע שהם באמת התכוונו לזה. זה מה שגורם לי להנות ממנה יותר ושלא תבינו לא נכון, אני לא עושה את זה בהתנדבות או רק בשביל הסיפוק, זו עבודה וגם היא מתגמלת מאד במובן הפיננסי.

לימונים ללימונדה

היציאה לעצמאות תעסוקתית הייתה החלטה שקיבלתי - מבחינה פיננסית - בקלות יחסית. במשך המון שנים בניתי ביחד עם אישתי חוסן כלכלי מדהים שאיפשר לי להתחיל מסע חדש מבלי לחשוש מהפן הכלכלי. זה שקט שרוב בעלי העסקים החדשים כנראה לא זוכים להנות ממנו.

אבל הסיפור לא מסתיים כאן, רצה הגורל וגל פיטורים עבר גם על החברה של אישתי. משהו כמו 90% מהעובדים פוטרו.

10 דקות של הלם.

חישוב מחדש.

הצעתי לאישתי לטוס עם הילדים לתאילנד.

בראיה כלכלית קרה - ירידה משמעותית בהכנסה, לפחות זמנית, היא לא בדיוק סיבה לחגוג בטיול יקר. הטבע שלי מעולם לא אפשר לי להיכנס למצב של הוצאות גבוהות יותר מההכנסות. חוסר וודאות כלכלית תמיד נענה אצלנו בצמצום הוצאות וחתירה מהירה לוודאות והגדלת הכנסה/מציאת עבודה חדשה.

אבל שום דבר מהדברים האלה בכלל לא עבר לי בראש הפעם. לא ידעתי להסביר לעצמי למה אני מרגיש כל כך בנח לחשוב ברצינות על האפשרות הזו. התשובה הגיעה בימים שאחרי, ככל שחפרתי בזה, ככל שדנו בזה בינינו הבנתי שבמשך שנים עבדנו קשה, חסכנו והשקענו את ההון שלנו בצורה מוצלחת. מעולם לא הוצאנו הרבה כסף על רכב חדש או מותגים. בנינו הון מאד גדול שמהווה יציבות כלכלית אדירה ומאפשר לנו לנצל את ההזדמנות היחסית נדירה לצאת לחוויה משפחתית עם הילדים (7 + 3.5) גם אם ההכנסה לתקופה לא ידועה תהיה נמוכה מההוצאות.

אם תחשבו על זה לרגע, לפחות בעיני, חופש כלכלי הוא שיווי משקל בין כמות הכסף שיש לכם, הזמן שנשאר לכם לנצל אותו והחלומות שאתם רוצים להגשים.
במובן הפשטני יותר עבור חלק מהאנשים חופש כלכלי הוא מצב שבו אין צורך לעבוד ויש הכנסה פאסיבית כלשהי שמכסה את ההוצאות. בכל מקרה - המהפך מתזרים חיובי והגדלת ההון לתזרים שלילי ובפרט יציאה לטיול יקר הוא אתגר פסיכולוגי לא פשוט וזה אפילו לא קשור לגודל ההון שצברתם. זה פשוט מניידסט שונה לחלוטין - להוציא יותר ממה שמכניסים - במיוחד עבור אנשים שכל חייהם התנהלו הפוך לגמרי.

אני נשמע לעצמי כמו כל המנטורים להתפתחות אישית או בעלי העסקים שמדברים על היום שבו הם ובן או בת הזוג שלהם פוטרו ואיך הם נשארו עם הגב לקיר ומשם הם צמחו. אני לא שם, אני לא עם הגב לקיר, אבל אני בהחלט מרגיש שהתקופה הזו הכריחה אותי לתרגל על "רטוב" - חופש כלכלי. היא נתנה לנו טעימה על מה יקרה ביום שאחרי ואיך נתמודד עם זה, כל אחד מבני הזוג לבד ושנינו ביחד.

אומנם ההון שלנו עדיין לא מאפשר לנו להפסיק לעבוד ולהמשיך לחיות ברמת החיים הנוכחית עד סוף ימי חיינו, אבל הוא כן מאפשר לנו לקחת תקופת זמן ארוכה לעצמנו ללא דאגה כלכלית. אני יודע שאני יכול לבנות את התשתית לעסק מצליח גם אם כרגע השכר לא משתווה למה שהייתי רגיל להרוויח כשכיר.
שלא תטעו, החוסן הכלכלי לא גורם לי להוריד את הרגל מהגז בקידום העסק וזה מהסיבה הפשוטה שמה שמניע אותי הוא הרצון להצליח, הרצון להפיץ את הבשורה שלי, הרצון לעזור לאנשים לעשות שינוי מהותי בחיים שלהם ולסדר להם את העתיד הכלכלי.

צעדים קטנים בדרך לחלום גדול

היום כששואלים אותי איפה תהיה בעוד 5 א 10 שנים, אין לי תשובה, אין לי אפילו ניחוש. בכל חודש שעובר אני מרגיש שאני גדל לכיוונים חדשים, לומד, מתפתח ביחד עם העסק, לומד את העולם החדש הזה שאין בו וודאות אפילו לרגע. קצת כמו בשוק ההון. אי וודאות מלווה בסיכון שפוטנציאל הרווח שלהם הרבה יותר גדול מהמסלול ה"סולידי", ה"בטוח".

זה לא שאין תוכנית, יש בהחלט מטרות ויעדים קרובים ורחוקים, אבל למדתי לקבל את הדינמיות ולתקן את התוכנית לאפיק היעיל יותר כל הזמן.

כל אחד יכול לצאת לעצמאות ולנסות לבצע את הקפיצה הזו - לרוב האנשים כנראה לא תהיה את כרית הביטחון שלי. מה שהוביל אותי לחוסן כלכלי היא עבודה קשה - כן, גם להשלים את התואר - התמדה במקצוע שלי, התקדמות בתפקידים ובשכר, חיסכון, השקעה נכונה גם בנדל"ן וגם בשוק ההון ולקיחת סיכונים מחושבים לאורך הדרך.

לא התעשרתי מהר מקריפטו, לא הימרתי על אופציות בשוק ההון ויצאתי לחופש כלכלי בגיל 22. יש כאלו ששפר עליהם מזלם, לפחות מהבחינה הזו, אבל שלא ימכרו לכם חלומות, על כך אחד כזה יש לפחות 9 שהפסידו.

אני בעד לקיחת סיכונים - אני חושב שזו דרך נהדרת להתקדם מהר יותר, לפחות מבחינה כלכלית, ועם זאת בחרתי בכל שלב בחיים קודם לבסס הון כלשהו ושולי רווח שיאפשרו לי לקחת את הסיכונים האלה וגם אם הסיכונים יתממשו, תהיה לי כרית ביטחון בדמות הכנסה יציבה, נכסים והון מספיק גדול כדי שלא אתרסק למקום שקשה לקום ממנו.

במסע הזה גיליתי שאני איש של עשייה, אני לא רוצה להפסיק לעבוד, ליצור או לעזור לאחרים. חופש כלכלי במובן של הפסקת עבודה פשוט לא מדבר אלי. אני עדיין רואה בכסף שצברתי חשיבות גדולה וזה האמצעי היחיד שמאפשר לי להמשיך לחיות ברמת החיים הנוכחית שלי ולהגשים את עצמי ללא דאגה כלכלית.

כמעט בכל אתגר שבחרתי בחיים הצלחתי, לא פעם זה דרש מסע ארוך יותר ממה שתיכננתי, אבל מעולם לא התכוונתי לוותר. הפעמים היחידות שלא השלמתי אתגר הן כשהבנתי שהשלמת האתגר כבר לא משרתת את הצרכים שלי ויש אתגר חדש באופק שהרבה יותר רלוונטי עבורי.

אני מאמין שכל אחד צריך להציב לעצמו מטרות, גם קטנות לאורך הדרך וגם מאד מאד גדולות לעתיד. תשאלו את עצמכם איך משיגים את היעדים הגדולים ותקבלו תשובות שיעזרו לכם להשיג את היעדים האלה. הדרך לא תמיד תהיה קלה ופשוטה כמו שחשבתם, אבל בלי שתצאו למסע הזה ותשאלו את השאלות הנכונות, אין לכם אפילו סיכוי להגיע לשם.