סיפור הפרישה של אנונימי215

הון אנושי נוכחי

בגיל 32 התפטרתי מעבודה בהייטק, ויצאתי לפרישה מוקדמת.
זוגתי אוהבת מאוד לעבוד וממשיכה לעבוד.
ההתחייבות שלי כלפי עצמי הייתה, שגם בפרישה, אני אמשיך להביא למשך הבית שלנו את אותה ההכנסה כפי שהבאתי עד כה (רק שמעכשיו היא תהיה פסיבית). באופן כזה, רמת החיים שלנו (הצנועה למדי) לא תצטרך לרדת.

לאחר 5 חודשים של בטלה, החלטתי שאני רוצה לחזור לעבוד, אבל בהיקף מצומצם מאוד. חיפשתי ומצאתי עבודה מצוינת שבה הסכימו להעסיק אותי בהיקף של יום אחד בלבד בשבוע (20% משרה), והשכר כמובן פרופורציונלי.

יש לי תואר ראשון במדעים מדויקים ובערך 10.5 שנות נסיון בהייטק (כולל שירות קבע ביחידה טכנולוגית).

סיוע חיצוני

מעולם לא קיבלתי שום פידבק מלבד ספקנות בכל הנוגע לתוכניות שלי לפרישה מוקדמת, או אפילו לתמיכה שלי בפרישה מוקדמת כרעיון מוצלח.
מרגע שעשיתי זאת בפועל - התחלתי לקבל מעט פירגונים מהוססים, בקושי רב.

את כל ההשראה קיבלתי משני בלוגים: הסולידית, ו"שפם הכסף" הקנדי-אמריקאי.

אני מקבל כ-1,500 ש"ח בחודש דמי שכירות מנכס בבעלות הוריי, שסייעתי ברכישתו לפני כעשור.
החלק מדמי השכירות שאני מקבל הוא למעשה גבוה יותר מהחלק היחסי המגיע לי מחלקי בהשקעה, ולכן אני מחשיב את ההכנסה הזו כסיוע.
סיוע זה ייפסק במידה ומשפחתי תיקלע להוצאות בלתי צפויות.

למעט זאת, לא קיבלתי שקל מאף אחד מאז שמלאו לי 21.

פירוט הכנסות אקטיביות

כאמור, אני עובד יום אחד בלבד בשבוע.
אני מקבל על כך תמורה של כ-8,000 ש"ח בחודש - תמורה כוללת הכוללת (בערך) 6,000 נטו, 500 הפקדות לקרן השתלמות, 1,500 הפקדות לקופת גמל.

בעשור שלפני הפרישה, השתכרתי משכורת שעלתה בהדרגה מאזור ה-6,000 ש"ח בחודש (בתחילת שירות הקבע) לאזור ה-36 ש"ח בחודש.

מעולם לא קיבלתי בונוסים או הכנסות מ"אקזיט" או הנפקה של חברה בה עבדתי.

הוצאות בהווה

כ-8,500 ש"ח בחודש בממוצע.
אני גר עם זוגתי בדירה צנועה יחסית - בשכירות - ואנחנו מנהלים אורח חיים נהנתני למדי אבל צנוע במונחים כלכליים:
אנחנו טסים לחו"ל בערך פעמיים בשנה - אבל תמיד לטיולים בלתי-שגרתיים ובעלות נמוכה.
אנחנו הולכים למסעדות לבילוי בערך פעם בשבוע, אבל כמעט לעולם לא מזמינים אוכל הביתה.
יש לנו שני רכבים אבל השווי הכולל שלהם הוא בערך 30 אש"ח והתחזוקה שלהם אפסית.

אנחנו לא מתנהלים באמצעות חשבון משותף. במקום זאת, יש לנו חלוקה כללית וקבועה של הוצאות, שמחולקת באופן הוגן שמבטיח לשנינו את היכולת לחסוך כסף. זה משחרר אותנו מכל עיסוק בכספים בינינו וזה עובד לנו היטב.

שווי נקי נוכחי

השווי שלי הוא בערך 2.3 מיליון ש"ח - מתוכם בערך 1.3 מיליון בתיק השקעות רגיל, 750 אש"ח בקופת גמל, 250 אש"ח בקרן השתלמות.
שימו לב שבחישוב זה כללתי את החסכון הפנסיוני, למרות שהוא אינו נזיל.
בחישוב ניכיתי מס רווח הון מהרווחים בתיק.
לזוגתי יש חסכונות משלה.

נכון להיום אין לי שום הון ממשי שניתן לי בתור עובד הייטק. לא עשיתי שום "מכה", לא הייתי בשום אקזיט או הנפקה ומעולם לא קיבלתי בונוס.
יש לי אופציות שמימשתי שיש להן שווי "על הנייר" בלבד, אז אני לא מחשיב אותן כלל במניין השווי הנקי שלי.

מצב משפחתי צפוי בעת הפרישה

זוגיות ללא ילדים.

הוצאות בפרישה

כאמור, לפני ואחרי הפרישה ההוצאות שלי הן בסביבות ה-8,500 ש"ח בממוצע.
מרבית ההוצאות הללו הן על שכר דירה, בילויים משותפים (כולל נסיעות לחו"ל), קניות, ועלות אחזקת הקטנוע שלי.
יש לי גם הוצאות פרטיות על תחביבים ובילויים ללא בת הזוג שמסתכמים בכמה מאות שקלים בחודש.
זוגתי מוציאה באזור ה-4,000 ש"ח בחודש.

שנינו ניסינו פעם לעקוב אחרי ההוצאות שלנו, אבל לאחר שנה מיצינו את העניין והפסקנו.

מודל הפרישה שלי

אין לי תשובה מוגדרת עדיין.

כאמור, לאחר 5 חודשי פרישה החלטתי לחזור לעבוד יום אחד בשבוע.
לגבי שאר הזמן, יש לי מספר רעיונות אבל עוד לא החלטתי על המימוש שלהם.
מלבד תחביבים רבים שיש לי (שכעת מקבלים את כל הזמן שצריך), חשבתי להמשיך ללמוד קורסים באוניברסיטה, ללמוד מקצועות חדשים, ללמוד שפות, להתנדב בפעמונים או במד"א, ו/או להמשיך להיות "מאזין חופשי" בתעשיית ההייטק בצורה של ייעוץ.

מנסיוני, מי שחביב על אנשים ויודע לזהות הזדמנות ולנצל אותה - צריך רק לחכות.
אני בטוח שתוך זמן קצר, תיקרה בדרכי התשובה וההזדמנות לדברים נהדרים לעשות עם הזמן שלי.

כמה זמן ייקח לי להגיע אל קו הסיום?

החישוב המקורי שלי, מסוף שנת 2014 (אז השווי הנקי שלי היה בערך 300 אש"ח) העריך שייקח לי עד 2026 (כ-11 שנה).
בפועל הצלחתי לחסוך באופן יותר אגרסיבי והתשואות בשוק ההון היו גבוהות, אז הגעתי למטרה שלי כבר ב-2021 (כ-6 שנים).

איך אגיע אל קו הסיום?

כאמור - הגעתי.

לא עשיתי שום דבר מלבד לעבוד קשה בהייטק, לחיות בצניעות ולהשקיע את הכסף באפיקים סולידיים בשוק ההון.

שולי ביטחון

אני די אגרסיבי בגישה שלי לשולי בטחון ואי-הודאות הכרוכים בפרישה מוקדמת.
לדוגמה: אני לא מתייחס לחסכון הפנסיוני שלי כאל "כרית בטחון" אלא סופר אותו כחלק לגיטימי מההון שלי.

ראשית, כושר ההשתכרות שלי הוא שולי ביטחון גדולים מאוד - ואני אכן מנצל חלק ממנו בפועל בכך שחזרתי לעבוד בהיקף של יום אחד בשבוע.
שנית, ברשותי כמות מניות של החברה אותה עזבתי. כרגע הערכת השווי שלהן היא בערך 900 אש"ח לפני מס - אבל מכיוון שהן אינן סחירות, השווי הזה הוא "על הנייר" עד שהחברה תהפוך לנסחרת בבורסה.
במידה ואוכל לממש את ההון הזה, אפילו חלקית, הוא יוסיף מרווח ביטחון יפה.

את הפילוסופיה העיקרית שמאחורי האגרסיביות - והאמונה העיוורת שלי בחוק ה-300 - ניתן לתמצת בפסקה הזו שתרגמתי מ"שפם הכסף":

מחקר טריניטי (זה שהראה שמשיכה של 4% לא תוריד מערך התיק לאורך זמן) מניח שהפורש:
* לא יכניס שום סכום כסף מאיזושהי עבודה במשרה חלקית או פרויקטים עצמאיים מכניסים.
* לא יקבל דולר אחד מביטוח לאומי או איזושהי קצבה.
* לעולם לא יצמצם את הוצאותיו לפי הצורך כדי להתאים את עצמו למציאות משתנה (למשל בתקופת מיתון רציני).
* לעולם לא ישנה את הרגלי הצריכה שלו כדי להתאים את עצמו למציאות משתנה (למשל, ייצא לחופשה במקום שונה בהתאם למחירי התיירות בעולם, יעבור לתחליף חלב אם יעלו מחירי החלב, וכן הלאה).
* לעולם לא יקבל שום ירושה מפטירת הורים או קרוב משפחה.
* לעולם לא יעשה את מה שרוב הקשישים עושים בפועל - יצמצם את הוצאות המחיה שלו באופן טבעי.

בחירת השקעות

ההורים שלי השקיעו את כל חסכונותיהם לאורך השנים ברכישת דירות אחדות. למעשה, כל ההון שלהם לעת זקנה הוא בצורה של דירות. לטובת החוסן הכלכלי של כלל המשפחה (או לחילופין, החוסן הכלכלי שלי כיורש עתידי) החלטתי שכל השקעותיי יהיו בשוק ההון.
את ההשקעות אני מקצה לפי כלל האצבע הפשוט: מכיוון שאני בן 33, אני מקצה 33% מתיק ההשקעות למדדי אג"ח ומזומן נזיל, ו-67% למדדים עוקבי מניות - ETF אמריקאיות בתיק ההשקעות הרגיל, קרנות איריות בקרן ההשתלמות ובקופת הגמל.

כל החסכון הפנסיוני שלי מרוכז בקופת גמל אחת בניהול עצמאי (IRA).

טכנית, כל החשבונות שאני מנהל (תיק השקעות רגיל, קרן השתלמות וקופת גמל), כולם מכילים בדיוק 10% מזומן שאני מאזן מדי פעם כדי לשמור על הסיכון בתיק קבוע וכדי לנצל ירידות מחירים.
חשבונות הקה"ש והקופ"ג, מכיוון שאינם חייבים במס, הם 90% מניות, וכל הפלח האג"חי מוחזק בתיק ההשקעות הרגיל שממוסה באופן מלא.

אני מחזיק בעו"ש מספיק מזומן ל-6 חודשי מחיה, ומחזיק בבית מספיק מזומן לחודשיים מחייה. אני מאמין שבישראל, בה עיקול חשבונות שרירותי הוא עניין שבשגרה, כל אחד חייב להחזיק מזומן בבית.

תפיסתי את נושא הילדים

אנחנו לא רוצים ולא מתכוונים לעשות ילדים.

תפיסת הצרכנות שלי

תודה לאל, ניחנתי בשתי תכונות אופי שגורמות לי להיות צרכן נבון וחסכן באופן טבעי, בלי להתאמץ יותר מדי:
1. אני שונא שיש לי שיט מיותר (שיט במובן של stuff).
2. אני שונא לעשות את מה שכולם עושים.

תכונה מספר 1 בעצם "פותרת" את כל הרגלי הצריכה שלי של מוצרים מוחשיים - ריהוט, מכשירי חשמל, גאדג'טים וכן הלאה. אני פשוט חושב עשר פעמים לפני כל קנייה של משהו.
מה שכואב לי זה לא ההוצאה הכספית, אלא הבעלות על מוצר - מוצר שאצטרך למצוא לו מקום, לנייד אותו אם נעבור דירה, למכור אותו ביד שנייה אם לא נעשה בו שימוש וכן הלאה.
אין דבר שיחריד אותי יותר מאשר להיות בעלים של רהיטים יקרים, מכונית חדשה ללא שריטות, סטים גדולים של כלי מטבח, מקרר מודרני, פסנתר, או יותר מחליפה אחת.
אני ממש מתבאס מכל שיט שמתווסף לי לשיט הקיים - וזה מוביל אותי, אוטומטית, למינימליזם בכל הנוגע לרכוש.

תכונה מספר 2 עוזרת לי להימנע מהמלכודות הכלכליות הקלאסיות של החיים בישראל:
חתונה עם 300 איש שעולה יותר מ-12 חודשי מחייה,
רכב קרוסאובר גדול וחדיש לעמוד איתו בפקקים,
חופשות במלונות ובצימרים בארץ בשיא העונה,
הדירה הכי גדולה, משופצת ומרוהטת שידנו משגת,
מנקה שמנקה את הבית והזמנת ארוחות בוולט,
וכן הלאה.

זוגתי היא שותפה מהממת לחיים בהיבטים הללו:
היא אוהבת ליהנות מהדברים הקטנים ולא נוהגת למדוד את האושר שלה בכסף.
היא אוהבת לחשוב הרבה לפני שהיא קונה עוד דברים.
ובדיוק כמוני, היא שונאת לעשות את מה שכולם עושים, ומעדיפה במקום זאת לעשות דברים בצורה המיוחדת שלנו.

ויתורים אותם אני עושה או אעשה בכדי להגיע אל היעד

עשיתי ויתור גדול כשעזבתי את תל אביב לגור עם זוגתי באחת מערי השרון. באופן עקיף, הויתור הזה עזר לחסוך לא מעט כסף על דיור.
לא עשיתי שום ויתור ממשי אחר.

איך נדבקתי בחיידק העצמאות הכלכלית?

בזמן שירות הקבע שלי, בסביבות שנת 2014, נקלעתי במקרה לבלוג "הסולידית". רפרוף קצר בבלוג נתן לי תשובה לשאלה שבעצם לא ידעתי שרציתי לשאול:
מה בעצם עושים עם הכסף שמצטבר, ברוך השם, בעו"ש?

(אני אבהיר - הכוונה היא לא לשאלה הצרה של "מה לעשות במובן הטכני של הצעד הפיננסי הבא", אלא לשאלה הרחבה הרבה יותר:
"לאיזה מין ייעוד, בעצם, אני מייעד את הכסף הזה?")

הסולידית גרמה לי להבין כמה עובדות חיים פשוטות, שלמרבה ההפתעה, אף אחד עד גיל 26 לא הסביר לי, ונראה שאכן הרוב המוחץ של ישראלים לא מודעים אליהן כלל והן זרות להם לגמרי:
* כסף חוסכים כדי לצבור הון.
* הון גדול מאפשר חוסן כלכלי ועצמאות כלכלית.
* חוסן כלכלי הוא המפתח לשקט נפשי, ועצמאות כלכלית היא המפתח לחופש אמיתי.

משם קצרה הייתה הדרך לקרוא את כל הבלוג של הסולידית ושל "שפם הכסף" באנגלית.
להשתכנע מההגיון הפשוט שבהשקעה פסיבית במדדי מניות ואג"ח (עוד דבר שכמעט אף ישראלי לא יודע).
לבלום באופן מודע את התאמת רמת החיים שלי לרמת ההכנסה וכמובן - גליונות אקסל לחישוב מתי אוכל להגיע לעצמאות כלכלית.