כשמתייחסים בהשקעות לזמן תמיד מדברים על "החבר הטוב ביותר". "זמן הוא חברו הטוב ביותר של המשקיע", כך נוהגים לומר.

מה שנותר overlooked אלו הפנים האחרות של זמן בתור כזה שיכול לחשוף את המשקיע לתחושה שהוא מצוי בסכנת טביעה.

אני לא רוצה אפילו לדמיין איך מרגישה טביעה. בעיני רוחי זו הדרך הגרועה ביותר למסור את נשמתי לבורא עולם. וכשאני חושב על השקעות, אני שואל את עצמי, מה זה הדבר הזה שיכול לגרום לי למצמץ, לסטות ולאבד את הדרך? שאלה של אנונימי בקבוצת הפייסבוק שאני מנהל גרמה לי לתהות "מה באמת חשוב למשקיע, אילו אלמנטים בהשקעה משפיעים על היכולת שלו לשרוד את ההשקעה בתיק השקעות פסיבי ובשוק ההון בכלל?"

וככל שאני מתחבט בסוגיה הזו בהקשר של עצמי, אני מגיע לתובנה שהיכולת שלי "לשרוד" בשוק לא מושפעת מתשואה נמוכה מדי או מחיתוך עמוק של התיק, כמו שזו מושפעת ממשהו אחר. הגורם העיקרי שאני חושב עליו בתור אחד שיכול באמת לחדור אלי זה פחד מלטבוע והרצון לקחת אוויר.

אבל בטרם אגע בזה, כמה מילים על instant.

instant

אנחנו חיים בעידן ה"אינסטנט", הכל מיידי ומהיר. אתה רוצה לקנות משהו? אתה מזמין באמזון ותוך מספר ימים מקבל אותו. לא יכול להתאפק? משלם מעט יותר ורוכש את המוצר בקניון הסמוך. האפליקציות מאוד snappy, לוחצים על כפתור גדול ומקבלים מיד פידבק חזותי. קיבלת צ'ק? קליק, קליק באפליקציה והכסף בחשבון. מעוניין להעביר מסמך? סורק ושולח בדוא"ל ומוודא כבר באותו יום שהבקשה טופלה (טוב, חוץ מהבנק שעדיין עובד עם פקסים ויונות דואר). המשחקים של ילדיי, כך נדמה, משחקים עצמם בעצמם. הכל מעיר, הכל מגיב ונותן פידבק מהיר וחזק. אין כמעט צורך "להתעסק" ולחקור בטרם הברנש זוכה לתפיחת עידוד בעבור הישגיו.

האינסטנט חדר גם להשקעות. הקורונה חוללה מהפך בתפיסה. מהפך הרסני לדעתי, יש לומר. נפילה של 34% משיא לשפל והתאוששות מלאה לשיא חדש תוך 6 חודשים משיא קודם נטעה בלב המשקיעים את האמונה שמדד מניות זו הדרך להתעשרות קלה תוך מזעור סיכונים. הרי מה כבר הסיכון בלהשקיע במדד מניות אם "הכי גרוע שיכול להיות" זה חצי שנה של המתנה עד שההשקעה תשוב למסלול הניצחונות?

המשקיעים לא בורים ולא עיוורים. בעידן של מידע זמין וויזואלי, המשקיעים קוראים, לומדים וחוקרים. הם קוראים על משבר 1929 בו מדד הדאו ג'ונס קרס 85% והפעם הראשונה שראה שיא חדש הייתה אחרי 30 שנה. הם מודעים ל-13 השנים השחונות של מדד ה-S&P500 בין 2000 ל- 2013 בהן צרה רדפה צרה. הבנצ'מארק הבלתי מעורער נפל עם משבר הדוט קום, כדי להתאושש לרמה המקורית כעבור 7 שנים, רק לזמן קצר כדי לקרוס שוב עם משבר הסאב פריים ולראות פיסגה חדשה אחרי 6 שנים נוספות. והיו גם משבר קצרים, שאחד הבולטים הוא הבלאק מאנדיי ב-1987 בו ה-S&P500 איבד 30% ביום אחד וחזר לגבהים חדשים כעבור 4 שנים "בלבד". השכל מבין ששוק ההון זו "ממלכת אי הודאות".

ולמרות כל מסד הנתונים הזה אודות טלטלות עבר, הקורונה נטעה אמונה שמשהו ביקום השתנה. אמונה ש"היום זה אחרת". האינסטנט חלחל גם לתוך עולם ההשקעות. 30 שנה לקח למדד להתאושש? זה שייך לפרה-היסטוריה של הזאב מוולסטריט. 13 שנה להתאושש? הפד נהיה חכם יותר וידע לשלוט בשוק כדי למנוע "תקלות" כאלה.

"היום זה שונה והמשברים קצרים יותר, והשקעה במדד מניות רחב היא בטוחה, תחליף לפק"ם בעידן של ריבית 0". לא פלא שאנו עדים ליותר ויותר תיקים בהם מנוע הצמיחה הוא קריפטו ואילו "החלק הסולידי והמאזן" זה מדד מניות עולמי.

תפיסה זו הרסנית לדעתי. אם יש משהו שלמדתי בהשקעות זה שהשוק מעניש בחומרה על זחיחות וביטחון מופרז ומתגמל צניעות.

מה חשוב להבין לגבי השוק בכדי לצלוח את השחיה בו?

הדבר החשוב ביותר שיש לדעת על השוק זה שדבר לא ידוע. זו צריכה להיות הנחת המוצא לפיה יש להיערך למשבר קצר ועמוק אך גם למשבר ארוך שבפעם הבאה שנפגוש את המדד בשיא חדש יהיה זה כששיערנו יאפיר, כשהילדים יצאו מהבית, כשהקוביות בבטן יתכסו בכרס מבצבצת, כשאולי יהיו לנו חלומות אחרים, שאיפות אחרות. כשהכל יהיה שונה.

קשה לתפוס את זה: 30 שנה, 13 שנה. היום אני בן 37 אך מי אני אהיה בגיל 67 או בגיל 50? אין לי קצה חוט לומר. מניח שגם לכם אין.

יש להיערך לכל דבר.

זה מחזיר אותי למה באמת חשוב למשקיע? כאשר קובעים רמת סיכון, מקובל לומר: "דמיינו ירידה של 50% ואיך תישנו בלילה?". זה טוב אבל ככל שעובר הזמן אני מבין שזה לא מספיק. אני לא חושב שמשבר של 50% ישחוק את נשמת המשקיע יותר מירידה עד 20% שיקח 30 שנה להתאושש ממנה. על כן, אני מציע להסתכל על מימד הזמן וסיכון "חשיפת התיק לצלילה ממושכת".

רק כשאתה נקלע למצב שהתיק נמצא underwater במשך יותר מ-5 שנים, פתאום חשיבותם של ניהול הסיכונים והפיזור מתחילה לחלחל. פתאום תשואה ממוצעת של 150 שנים מרגישה חשובה פחות מהיכולת לשרוד את הכאן ועכשיו. אין כל משמעות להשקעה שבטווח הארוך תיתן תשואה מירבית אם בטווח הקצר היא עלולה לשבור את רוחו של המשקיע.

השקעות כמו כל דבר בחיים זה משחק של פשרות.

בכדי להתמודד עם סיכון "חשיפה התיק לצלילה ממושכת" יש להבין שני דברים:

1. אין דלק טוב יותר לתיק השקעות מאשר מניות. על כן, הן חייבות להיות בו.


2. מניות הן נכס מסוכן. הסיכון הזה יכול ללבוש צורות מגוונות: תקופות של דשדוש שמרגישות כמו נצח, תיקונים אלימים וקצרים, ירידות ארוכות ואיטיות. עם כל כמה שתוחלת התשואה של מניות היא גבוהה, חשיפת התיק לשיעורי מניות גבוהים עלולה לחשוף אותו לסיכון שלפיו הפעם הבאה שנפגוש את התיק בשיא חדש יהיה בחיים אחרים. זה לא בא לומר שלא נתוגמל על סבלנותנו, אבל זה כן אומר שהתגמול עלול להגיע כשנראה במראה אדם אחר. 30 שנה. 13 שנה.

מ-2 התובנות האלה, המנוגדות אחת לשניה יש למצוא את האיזון שנכון עבור המשקיע. חשוב להפנים שהאיזון הוא אינדיווידואלי ואין דינה של יובל א' כדינו של זאב, אפילו אם בני אותו גיל הם.

אם הקלעות לתקופה ארוכה מאוד שבה התיק נמצא מתחת לפני המים עלולה להוביל לשבירת רוחו של המשקיע, חשיפה מנייתית גבוהה מדי תוביל להרס בסיכוי גבוה יותר מאשר שהיא תוביל לקצירת אותה תשואה של 10% שכולם חושבים עליה כשבוחנים 150 שנה לאחור. ממוצע של 150 שנה זה לא כמו לחיות את החיים עצמם ולהמתין 30 שנה. ממוצע זה רק מספר שקל להצמד אליו כשמתכננים את התיק. קשה יותר להתמודד עם סבל שמרגיש כמו נצח כשחיים את ההשקעה עצמה.

הפיתרון הוא תמיד אותו הדבר

גם כאן, הפיתרון הטוב ביותר שמוכר לאנושות הוא פיזור. כשם שפיזור הוא מענה לצמצום עומק הנפילה, פיזור הוא גם מענה למשך הזמן שייקח לפגוש את התיק בשיא חדש. לטובת המחשה, מצרף ניתוח שלקוח מהאתר Portfolio Visualizer של פרמטר הנקרא Drawdown. ה-Drawdown אומר כמה זמן לוקח להשקעה מסוימת להתאושש מהרגע שהיא יורדת מהשיא ועד שהיא כובשת שוב שיא חדש. בחרתי 3 תיקים. תיק 1 עם 100% מניות, תיק 2 עם 75% מניות ו-25% אג"ח, תיק 3 עם 60% מניות, 30% אג"ח ו-10% זהב. בפלט ניתן לראות באופן גרפי את חישוב ה-Drawdown. ככל שהתיק אגרסיבי יותר, רואים חזותית שהירידות עמוקות יותר וממושכות יותר. בטבלה הפער מתחדד. משבר הסאב-פריים "התקצר" בשנה וחודשיים עבור מי שהחזיק בתיק 2 ובשנתיים פחות חודש עבור מי שהחזיק בתיק 3.

אבל פיזור הוא חשוב לא רק לרוחב (משפחות נכסים שונות) אלא גם לעומק (בתוך אותה משפחה). אביא כאן כמשל את מדד ה-Nasdaq 100. חובבי הנאסד"ק נשבים בקסמה של התשואה שלו בשנות הפריחה בהייטק. לא תמיד הכל ורוד ויש מחיר בריכוז ההשקעה במדד טכנולוגיה. בגרף הבא, שטלטל אותי למדי, רואים שהנאסד"ק נכנס בשנת 2000 לצלילה של 14 שנים ו-7 חודשים, נסו רגע לעכל את זה. למעשה צלילה זו יצרה רצף של שני המשברים: דוט קום וסאב פריים. השקעה בקרן של כל השוק האמריקאי (VTSMX) התאוששה במרץ 2012, שנתיים ו-7 חודשים לפני הנאסד"ק. זה משמעותי מאוד. לא פחות חשוב הוא ששני המשברים "התפצלו" ואפשרו למשקיעים לקחת אוויר מתהליך הטביעה בין אפריל 2006 לנובמבר 2007.

ויש עוד פנים לפיזור עם דגש לנכסים מניבים. שילוב של נכסים תזרימיים כגון נדל"ן מניב ומניות דיבידנד יכול בהחלט לסייע בפיזור וחשוב מכך, לשפר מצב רוח בתקופות ארוכות של ייאוש במדדי המניות. על אף שמכשירים תזרימיים במקרים רבים אינם היעילים ביותר מבחינה מיסויית, תפקידם ביכולת להשאר במסלול יכול להיות priceless.

יש גם לזכור שבשלב הצבירה המוקדם, כששנות הפקדה רבות לפנינו, משבר משפיע הרבה פחות על התיק. כשהירידות מגיעות, הכסף המופקד קונה יותר סחורה ובכך מסייע לשמור את המשבר מאחור. עם זאת, במשבר מתמשך ידרש אורח רוח מהותי כי לקנות סחורה מוזלת זה טוב ויפה אך לאורך זמן רב האופק עלול להטשטש. ככל שהתיק גדול יותר ואנו מתקרבים אל רגע הפרישה, על אחת כמה וכמה אחרי הפרישה, המשברים אקוטיים יותר בהשפעתם והחשיבות של הפיזור ויצירת מקורות הכנסה חליפיים מתחדדת.

לסיכום

15 שנה, 30 שנה, חשבו רק על זה. מי תהיו בעוד שנות דור? האם תוכלו להחזיק מעמד עשרות שנים מבלי למצמץ, מבלי למכור, מבלי להגיר טיפת זיעה? אין גבורה אמיתית בלהשקיע ב-100% מניות. אין משמעות לעשות את זה אם לא ניתן לדבוק בזה. אולי יותר sustainable עבורכם יהיה להתפשר על תוחלת תשואה נמוכה יותר שתוכלו לקצור בסבירות גבוהה יותר? ולו כי בעוד פרק זמן שקשה לכם לדמיין אפילו תראו איזשהו רווח במקום לנסות להיאבק על להרים את הראש מעל המים ולקחת אוויר?

ניתן לשהות במים עמוקים זמן מה, באותה מידה כמו שניתן לשהות במים רדודים. המרחק עד לגדה השניה הוא אינסטרומנטלי עשרות מונים בהשרדות. בלי שנראה את הגדה באופק, עבור חלקינו, התקווה לצליחת הנהר עלולה להתפוגג והייאוש עלול לגרום לנו להרים ידיים.