אתם קוראים פה אצל זיק, ומגרד לכם במקומות אינטימיים בגוף כבר להגיע לאיזה סכום אקראי ומיוחל בתיק השקעות כדי שגם אתם תוכלו להתלהב כמו זיק!
הנה, ממש מחר בבוקר אתם פורשים (עם ששש) ומיד לאחר מכן פורשים (עם ססס) כנפיים אל העולם הגדול החופשי, נטול הדאגות של החופש הכלכלי\העצמאות הפיננסית\חד הקרן הגדול (הייתי חייב להמציא שם חדש).

זה באמת נשמע נהדר. זמן עם הילדים! זמן עם האישה!
(הנ"ל נכתב בלשון זכר שפונה לנקבה אך מתאים גם לזכר שפונה לזכר, נקבה לזכר, נקבה לנקבה ושלל גווני וצבעי הקשת שמתאימים לתא המשפחתי שלכם)

האמת שזו נקודה טובה לעצור:
כל תוכנו של פוסט (ככה קוראים לדבר הזה אתם קוראים עכשיו…? לא יודע) מיועד לאנשים שמשפחה היא פונקציה בחייהם. אם אתם לא מעוניינים באחת כזו, וזה באמת לגיטימי, לא תמצאו כאן שום מסר שמופנה כלפיכם.
לכו לשחק במחשבון ותראו איך יורדים ימים מהפרישה, תהנו יותר מאשר לקרוא את החפירה פה 🙂.

חזרנו.
אז אמרנו זמן עם הילדים והאישה, יופי.

רוצה לחלוק תובנות, מנקודת מבט מאוד ספציפית כדי לשפוך אור על משהו פחות מדובר. מודה שמידי פעם יש מישהו שמתריע בקטנה באיזו תגובה, אבל זה לא בשיח.

לממהרים להסיק, אני לא פרשתי.
אך יצא כך שנפלה בחיקי ההזדמנות לעשות "סניק פיק" לאיך יראו החיים בשלב חד הקרן (תפס הא??), ואני יכול לשתף שכמו לכמעט כל דבר בחיים, זה בא עם מורכבויות.

הינני נשוי לאישה נהדרת וייחודית, ויש לנו 2 יחידות מסוג צאצא, בשלב שבו הם עדיין דורשים כמות גבוהה למכביר של קשב.
סתם נתונים, לא יודע למה, אולי נשתמש בהם אח"כ - חיים בשכירות במרכז הארץ, עובדים, משקיעים, מנסים לישון, זוגיות שעמוסה בלחצים חיצוניים בשפע כמו כל מי שנמצא בשלב הזה בחייו.

אז אמרנו "סניק פיק" - מספר חודשים שבהם לא עבדתי בכלל, ולא נדרשתי לעבוד. אפשר להגיד שזו הייתה החלטה יזומה שלי, אפשר גם להגיד שלא, תלוי את מי שואלים.
אבל ההחלטה לשמר את המצב הזה מעבר למספר ימים\שבועות היא לחלוטין חד וחלק שלי.

החלטתי שאני לא מחפש עבודה. למה? כי נחשפתי למספיק תכנים סביבי כדי להבין שאני במסלול בטוח להתעוררות אי שם בעתיד הקרוב\רחוק עם הבנה שטסתי גבוה בטייס אוטומטי, תוך התעלמות בוטה ממה שאני רוצה\ צריך\ יכול.
עכשיו רק להדגיש - אני באופן חד משמעי בטוח שהחיים שהרכבתי, בין אם בסיוע הורי ובין בהחלטות משותפות עם אשתי האהובה, הם טובים. טובים מאוד! בטוח שרבים היו לוקחים את מה שבנינו בשתי ידיים ורצים.

לא רוצה לטעון שרע, אבל אנחנו באופן מתמיד עולים בפירמידה (של מאסלו כן..?) ונכון לעכשיו החלטתי ששוב צריך לכייל.

אם אתם מקבלים תחושה מהטקסט של קטנוניות, זה בסדר, לא בעיה שלי 😀

אז למה אנחנו פה?

רוצה לצייר לכם תמונה שהיא שלי, אך איננה ייחודית לי, כך אני רוצה להאמין.

פרשתם, אהובת ליבכם לא.
אתם קמים בבוקר ללא אילוץ קשיח, היא כן.
אתם מרגישים שהעומס המנטלי שאתם חווים הוקל, היא עדיין שם, מסתובבת עם לחץ שמכיל גם עבודה.

אז מה?!? עכשיו אני יכול להקדיש לה זמן!
אני אאסוף את הילדים כל יום מהגן! ואלמד לבשל! ואנקה! ואהיה בכושר!
אני אשקיע את כל כולי במה שחשוב!!

זיהיתי חור.

על הנייר, קסום, חלומה של כל אישה שהגבר שלה יקדיש את כל מרצו כדי לבנות.
אבל, ואני אינני פסיכולוג\אנתרופולוג, קורה כאן משהו נוסף.

בתרבות שלנו - עבודה - יש לה מקום של קודש כלשהו.
אתה עובד? אתה קיים!
יש לך עבודה חשובה? אתה חשוב!
עכשיו זה לא רק חשוב בעיני החברים שלך שאתה מוציא להם את העיניים עם תלוש השכר היפה שלך,
זה מפעפע לתת מודע גם של הקרובים שלך שברגע זה מרוויחים אותך!!
אלו! שתמיד התלוננו שאתה חוזר מאוחר מדי, עסוק מדי, עמוס מדי, לא פנוי רגשית מדי.

ואז אתה מוצא את עצמך במלכוד..הרי אני "מקריב" את הסטטוס שלי כדי להיות איתם יותר, למה אני מרגיש כאילו אני עובר עבירה שאין שום חוק כתוב לגביה..?

שווה לעצור שוב:
לא קראתי את זה בשום ספר. מתאר, אולי קצת בבלאגן אוסף תחושות שהן בעיקר שלי ורלוונטיות אלי, והן בהסתברות מסוימת יפגשו אתכם ואתכן בשלב חד הקרן שלכם.

בתקופה הקצרה שלי, עברתי שלבים רבים, מרגיש כמו 12 שלבים לטיפול בהתמכרות.
היה שלב מאני מטורף שעשיתי 900 משימות ביום.
ואז דיכאון כי נמאס לי לעשות 900 משימות ביום.
ואז דמעות.
ואז ערעור על כל החלטה שקיבלתי בעשור האחרון והכושר המנטלי שלי להמשיך לקבל אותן.
ערעור על יציבות הזוגיות והמשפחה שלי.
שוב דמעות.
….

ברגע כתיבת שורות אלו, אני חש מן אופטימיות זהירה שאני אצליח לבנות חיים יציבים בתא משפחתי גם בתנאים האלו, אך אני לא מתבלבל-
זה יידרוש המון עבודה, בעיקר זוגית, כדי להכיל את השינוי הזה, כביכול שינוי שנכפה על הצד השני.
זה נשמע מופרך על פניו, אבל תנסו להזכר בחברים שלכם שפרשו מהצבא (פרשו בגיל פרישה), בייחוד אלו שהיו בשטח והנוכחות שלהם בתא המשפחתי הייתה שולית.
אלו חזרו הבייתה יום אחד לתוך מנגנון משומן שפותח על פני כשני עשורים של קיום יעיל ללא צורך בהם כמעט לתפעול השוטף.
אלו, לצערי במספרים גדולים, מתגרשים (לא אין לי סטטיסטיקה, תבינו את הסיפור ותשליכו).

אז נכון, רובכם פה שכירים וכן בבית בצורה כזו או אחרת ברמה היומית, אך זה ספקטרום - כל אחד ואחת נמצא איפשהו על הסקאלה בין אל באנדי לרמטכ"ל. (אם אתם כ"כ צעירים שאתם לא יודעים מי זה אל באנדי, בעיה שלכם!)

אל באנדי מדגים שיש גם סיכונים בפרישה מוקדמת. קרדיט: imdb.com

אז אם לזקק:

לחלקכם השלב הזה כ"כ רחוק שתדלגו הלאה, וזה בסדר.
לחלק שקורא שמבין שזה משהו שהוא יצטרך להתמודד איתו בשנים הקרובות, היערכו.
המשפחה שלשמה אתם עובדים כ"כ קשה, בונים תכניות בשפע, אסטרטגיות ומה לא - זקוקה ליציבות.

אם אתם מנענעים את הסירה חזק מדי, אתם יכולים למצוא את עצמכם במים.

דברו על זה
חלקו חששות
ואם אני צריך לתת טיפ פרקטי - תנסו לייצר "סניק פיק" משלכם, גם במחיר של דחייה כלשהי במועד הפרישה.
תנו לקשיים לבוא, הכילו אותם ואל תתנגדו להם.
שתפו את החצי השני שלכם, הרימו את האתגרים לרובד המודע והמדובר, ותרוויחו הרים וגבעות.

"שמע נתת פה כרך של בריטניקה ולא אמרת מילה על כסף!!!"

הייתי נותן את השקל האחרון שלי כדי לחיות חיים מאושרים עם החשובות והחשובים שלי.

אני לומד שבסביבה והתרבות שלנו אושר זה מושג בלתי נגיש בשיט, ואני צריך לעשות הרבה עבודה פנימית כדי להתעורר ולהגיד הנה: אני מאושר.
לי זה קשה, אולי גם לכם.

בברכת חיבוק מהאיש\אישה\ילד\ילדה שלכם, לכו תנו\קחו אחד כזה ותיזכרו בשביל מה אתם מתאמצים.

שלכם,

פיננסונימי.