בלתי שבירות מדומה

הקונטקסט שמאמר זה נכתב הוא חשוב. המאמר נכתב ב-03.09.21. ה-S&P 500 ("סנופי") מצוי ברמות שיא של כל הזמנים של 4540 נקודות. כך גם הנאסד"ק ברמות שיא של כ-15330 נקודות. אנחנו מצויים כעת בתקופה שחשוב לדבר עליה ולהתבונן עליה ועל תגובתנו אליה בצורה ביקורתית.

כמו שכוח עלול להשחית, כך גם ראלי בלתי נפסק וחד עלול למכר, לתעתע, ליצור אופוריה. יום אחר יום לראות מסכים צבועים בירוק עז זה מחזה מסנוור שקל מאוד להתרגל אליו וקל מאוד לחשוב בטעות שזה מצב נתון שיש לפעול לאורו.

תאוות הבצע היא רגש טבעי שעשוי לקחת פיקוד. כולנו בשר ודם וכמהים להצלחות בין היתר במישור החומרי. איש לא חפץ לעבוד עד יום מותו. לשאוף לצמצום שעות עבודה, הגדלת שעות הפנאי, הנאה מהכנסות פסיביות, הגדלת הון ואף לגביע הקדוש של העצמאות הכלכלית - כל אלו מבורכים והינם חלומות שגם אני חולק עמכם.

רגע קצר של היסטוריה

שנות ה-20 של המאה הקודמת היו רוויות באופטימיות בשווקים ואף כונו "The roaring twenties". שיא רדף שיא במדד הדגל דאז ה-Dow Jones מיודעינו. המדד עלה מ-63 באוגוסט 1921 ועד לשיא של 381 בספטבמר 1929. 500% של עליה על פני תקופה של כ-8 שנים שהם כ-25% בשנה. חלום. שמועת הכסף הקל נפוצה לכל עבר והציתה דימיונם של רבים גם ממעמד הפועלים. החדשות הגיעו לשכן, החבר, הדודה והסבתא. כולם שאלו עצמם למה לא להצטרף לחגיגת העליות המטורפת שכולם כבר חלק ממנה? הנה נמצא לו הנתיב הקל החוצה ממירוץ העכברים והעבודה המפרכת. הבעיה שלא לכולם היה די כסף להשקיע ולהצטרף למסיבה ועל כן נמצא הפיתרון המוכר והאהוב על בני דורנו - לקחת הלוואות ולהשקיען. הלוואות בהיקפים אדירים ניטלו מהבנקים בכדי להשקיען במניות.

המסיבה נגמרה בספטמבר 1929 כשהפניקה השתלטה, ועד ליולי 1930 השוק רוטש עד לירידה של 89% מהשיא. הבנקים, ברצונם להגן על הונם ויציבותם, דרשו את ההלוואות בחזרה. המשקיעים, מכרו אחזקות במחירי רצפה בכדי לשרת את החוב. לצערם זה לא הספיק לאחר קריסת שווי אחזקתם. האופוריה התחלפה ביגון קודר. הונם של משקיעים נמחק. בטווח הארוך השוק חזר, הוא תמיד חוזר. רק שזה קרה בנובמבר 1954. 25 שנה אחרי. מחצית היובל. שנות דור. לקריאה נוספת ממאגר הפדרל ריזרב וכאן.

מה שבא בקלות

הרבה שנים עברו מאז 1929. האנושות התקדמה. בכדי להעביר פקודת מסחר, אין צורך להתקשר לברוקר ואין צעקות בחדרי מסחר. הטבע האנושי, עם זאת, נשאר דומה מאוד. הרגשות מניעים אותנו בכל צעד ושעל. קל לשכוח מהעבר הרחוק ולהתמסר לאופוריה הירוקה.

יש היום באוויר תחושת שכרון חושים. דיבורים כגון "אין עוד נכס שנותן תשואה פרט למניות", "פוליסות החיסכון נותנות לפחות 10%", "ההלוואות זולות מאוד ונכון להשקיען במניות בכדי למקסם רווחים" נשמעים מכל עבר.

תמהילי השקעות שנעים בסקלה שבין 80% מניות עם חופן שקלים או אג"ח ועד 100% מניות נראה שהפכו לסדנדרט. לעיתים נראה ש-80% מניות זה הסולידי החדש. יש כאלה שמתייחסים לתשואה של 11% באיזו פוליסת חיסכון כנתון ולוקחים הלוואות כדי להשקיען ובכך "למקסם".

אני דואג.

למה אני דואג? תקופה של עליות בטווח קצר עלולה לייצר תחושה של "בלתי שבירות מדומה". אקסטרפולציה בלתי מבוססת שהמגמה תימשך לעד. זה גם מתחבר להטייה מפורסמת שגורמת לבסס פרופיל סיכון על פי ביצועי העת הנוכחית - "הטיית האחרונות".

בכדי להיות הוגן, אציין שמודעות האזרחים לתוחלת התשואה של המניות וליכולת להשיג מימון בכדי לקבל רוח גבית כלכלית הם נהדרים. אני מייחס אפקטים אלו גם לעידן זמינות המידע הפיננסי ברשת, שיפור אוריינות פיננסית, מסקנה מתקופות הסגרים של 2020 לפיה יש לתת דגש ל"הישענות עצמית".

אבל חשוב להיות מודעים גם לצד השני של המטבע. קביעת סיכון גבוה מאוד בתקופה של גאות מתוך אשליית בלתי שבירות עלולה להיות הרת אסון.

אין בי כל רצון להיות נביא זעם. אני קפיטליסט ברמח אבריי ואני שמח כשההמונים נהנים מפירות השפע הקפיטליסטי. אני לא בא להלחיץ. ממש אין לי כוונה שתמכרו את האחזקות שלכם.

אני מאמין כי מניות הן שם המשחק העיקרי. איני מתווכח עם הנכונות הכמעט אקסיומטית שיש להחזיק מניות. אני עצמי מזמר תחת כל עץ רענן כי מי שהתמיד בהשקעה מנייתית לאורך זמן, הרוויח. ככל שהאחזקה היא לפרק זמן ארוך יותר, סיכוי הרווח שואף לכ-100%. מניות זה המשחק, אך יש לגשת אליו נכון.

והנה אני אומר זאת, חד וחלק, ללא מורא - אני מבטיח לכם שיגיעו ירידות! אמת נכונה כמו המוות. מי שלא ינהל היטב את סיכוניו נוכח האמת האבסולוטית הזו, עלול להמיט אסון על הונו. לא הירידות ימוטטו אותו, אלא הוא עצמו.

אני שואל את עצמי האם כל מי שמשקיע 90% במניות ו-10% "עלה תאנה" במשהו אחר, התנסה במשבר תוך שהוא היה מושקע בסיכון שכזה מבלי שהוא הניד עפעף? האם הסיכון שהוא קובע לעצמו בא ממקום של - "ירידות לא מלחיצות אותי כי אני משקיע לטווח ארוך מאוד"? האם מי שנטל הלוואות זולות בכדי להשקיען ביצע ניהול סיכונים ווידא שבתרחישי קיצון יוכל לשרת את חובו? האם מי שחושב שלהשאיר שקל במזומן זה "כסף שלא עובד" ועושה זאת ממקום של יכולת לממן הפתעות שהחיים יזמנו באופנים יצירתיים? אם התשובה היא חיובית, אז אין כל סיבה לדאגה גם אם התמהיל הוא 100% במניות + מינוף לטובת עוד 100% מניות + 0 שקלים במזומן. עבורכם דברי התוכחה אינם רלוונטיים וניתן לדפדף לעמוד רלוונטי יותר.

מנגד, מי שמשקיע בסיכון גבוה על סמך ביצועי תקופה אחרונה תוך דחיית ניהול הסיכונים ליום אחר, לטעמי, ייטב לו אם:

1. ישאל את עצמו איך הוא ירגיש כששוק המניות יקרוס ב-50%. אם התשובה היא "פניקה/זיעה קרה/חרדה קיומית/בכי/שינוי אסטרטגיית השקעה" אולי כדאי לשקול הפחתה של סיכון או פיזור לעבר אפיקים אחרים.


2. יוודא שיש ברשותו סכום נזיל. משברים פועלים לפי חוק מרפי - הם מגיעים בדיוק כשצץ צורך בהוצאה חריגה. לשם כך, כדאי שיהיה ברשותכם סכום נזיל שלא יאלץ אתכם למכור מניות בשפל ולקבע הפסד.


3. מי שנטל הלוואה בכדי להשקיעה בשוק ההון, יעשה נכון אם יבצע חישוב האם יהיה בכוחו להחזיר את ההלוואות במצב של תרחיש קיצון. גם אם כן, יש לחשוב היטב האם הפסד אפשרי שכזה שווה את פוטנציאל הרווח בתרחיש האופטימי. כמו כן, נכון יהיה לשקול להשקיע הלוואות באפיקים בעלי קורלציה נמוכה לשוק הון בכדי לפזר את הסיכון.

יהיו כאן כאלה שיאמרו שאין בעצם אלטרנטיבה למניות בעידן של ריבית 0, האג"ח מת. תשואה גבוהה אג"ח לא יתן בקרוב, אבל אם הוא ירכך את הזעזוע במשבר הבא באופן שימנע מכם למכור אחזקות, הוא שווה פי מיליארד מתשואת האפס שלו. וגם להחזיק מזומן זו לא מילה גסה. לטעמי מדובר בפלח לגיטימי בתיק השקעות שיאפשר מקור לביצוע איזון ורכישת מניות במחירי רצפה אם ינשבו רוחות של זעם. ומה לגבי נדל"ן וסחורות? יש לא מעט דרכים לפזר את ההשקעה. פיזור היה ונשאר הדרך האולטימטיבית לנהל סיכון ולשפר את היחס הנחשף של תשואה לסיכון.

בנימה אישית, ואינכם חייבים להסכים, אני מאוד מתחבר ליצירתו של שלום חנוך.

"מה שבא בקלות, באותה הקלות יעלם".

כשאני מרוויח מהר מדי נדלקת לי נורת אזהרה. כשההתעשרות איטית, אני מרגיש שזה אמיתי יותר, שאני ראוי לזה יותר ושזה ישאר שלי.