זיק של פרישה - פרק 1

11.3.24 מרגיש כאילו היה אתמול. אבל הנה, שנה שלמה חלפה מאז היום שחצה את חיי לשניים.

זה בלתי נתפס מבחינתי שאני שנה מחוץ לשוק העבודה...

זה לפעמים מרגיש כאילו חלפו 5 שנים, כי פשוט המון קרה בזמן הזה. קשה לעכל כמה קרה בשנה הזו, כמובן באופן מתבקש מבחינת השינויים הטכניים הנלווים לפרישה אבל לא פחות מבחינת מנעד הרגשות שהציפו אותי ברכבת הרים בלתי פוסקת.

איך זמן יכול להיות קצר וארוך בו זמנית? כשתפרשו תבינו.

למי שפוסט זה הינו פיסת הטקסט הראשונה שהוא פוגש בבלוג: כל חיי שאפתי לחופש כלכלי, הייתה לי תוכנית, הייתה לי מוטיבציה, היה לי אפילו תאריך (אוגוסט של 2024), אבל את ההדק סחט דווקא המעסיק חצי שנה קודם. את המסע תיעדתי הן בהיבט הרגשי והן בהיבט הפיננסי בסדרת "זיק של תקווה" שזהו הפוסט האחרון שבה - F**ck you money, איך לא.

שנה לחופש, איך מסכמים? מאיפה מתחילים? כנראה מההתחלה. קודם הימים הסמוכים לפרישה, ואז השבועות הראשונים ולאחר מכן סדרה של קטעים שתוקפים את הפרישה מכיוונים שונים שאני רואה לנכון לחלוק עמכם כדי להעביר משהו ממה שהיה. יש כל כך הרבה על מה לכתוב כי פרישה זה תהליך רב ממדי שבו הפן הטכני של הכיסוי הכספי של ההוצאות הינו חתיכת פאזל אחת בלבד שללא עוד שלל חתיכות שחוברות אליה, היא תלושה ולא מסוגלת לייצר תמונה מייצגת.

כשהאדרנלין על גדותיו

הימים הראשונים שהגיעו בעקבות הפרישה התאפיינו בעיקר באובדן עשתונות רגשי מצידי, חגיגות ספונטניות, חוסר איזון. הייתה שם אכילה ושתיה רגשית, יצירת קשר עם אנשים אקראיים מעברי, לחלקם סיפרתי על מה שארע ולחלקם סתם טחנתי את המוח מבלי שהם הבינו מה אני רוצה מחייהם. חלק מהזמן מילאתי בכתיבת פוסטים רגשיים בקבוצת הפייסבוק (כמו זה וזה וזה וזה).

אתם פירשתם אותי כמהפכן ונועז. אולי חלק מזה נכון ואולי זו ההתמודדות ההיסטרית שלי עם השינוי שדבר לא באמת מכין לקראתו ולא משנה כמה מתכננים וכמה פוסטים כותבים קודם.

כשקראו לי לעבודה להליך פורמלי נוסף ("קבלת החלטה סופית בענייני"), הגעתי לבוש כאילו חזרתי מגואה והילכתי אימים במסדרונות, מזהיר עובדים מיצירת תלות מוגזמת במקום עבודתם. הייתי מוחצן אפילו ביחס לעצמי. מופע האימים כנראה לא הספיק להם אז קראו לי עוד פעם לטופס טיולים. אירגנתי טקס של הענקת מקלדת לצעיר שבמשרד שתיתן לו השראה במסעו אל עבר חופש כלכלי. מניח שהמנהלים שמחו לכשעליתי על הקורקינט בפעם האחרונה ביציאה מהמקום.

כשנאלמה תרועת הפסטיבלים

במוקדם או במאוחר האדרנלין דועך, הקרנבל מתפזר והזיקוקים כבים. לא מציאותי לשמר את תחושת ה-high. יש שלב שבו צריך להתמודד עם החיים עצמם, עם השיגרה שתופסת את המרחב הפנוי.

ידעתי שרגע זה יגיע ועשיתי כמיטב יכולתי למלא את החלל. חששתי להישאר בתוך שקט שבו אצטרך לשאול עצמי את השאלה: "מה הלאה?". חשתי אפילו חרדה מכך. כל כך חששתי שהעמסתי את הימים ב-120%. הייתה לי תוכנית לא רעה לגבי הדברים שאעשה בימים הראשונים, לא נצמדתי אליהם במדויק (על זה בהמשך הפוסט), אבל דבר אחד היה נוכח כל הזמן: כורח כמעט קיומי למלא את הזמן. אולי מאז ועד היום בקושי חוויתי שעמום של בהיה בתקרה. אולי חבל שכך ואולי זו המשימה שלי להמשך: לדעת לשחרר ופשוט לשאוף את החופש ולתת לו למלא ריאותיי. או שמא מה שיש זה החופש שלי? האם זה אני או האם אלו שהשלכותיה של שטיפת המוח שכולנו חווים משחר נעורינו? איני יודע. אלו שאלות שעוד אצטרך להתמודד איתן אבל אלו גם מסוג השאלות שתמיד יש לי נטייה להשאיר למחר ואז לעוד מחר ולעוד אחד.

ככלל, קבעתי לעצמי כמה עוגנים בשבועות הראשונים ששמרו אותי במסלול של שיגרה ושפיות: בישול ארוחות לילדים שחוזרים מבית הספר, פיתוח ותחזוקה של חלקים באתר, נסיעה לספריה עירונית פעם-פעמיים בשבוע, התמדה בתוכנית אימונים. זה היה כמעט תכנות עצמי אבל עם כל אלו הצלחתי להתמיד בעצימות זו או אחרת מאחר והם באו... בכיף.

הגיע שלב שההתנהלות שלי הפכה לסדורה, רגולרית, כזו שאני יכול ורוצה להתמיד בה לאורך זמן. אשבור זאת לרבדים שונים: גם פיננסיים, גם עיסוקים, חברויות, אתגרים, תזונה ועוד.

איך התנהלה הפרישה מבחינה פיננסית?

בזיק של תקווה 5 שיתפתי בפעם האחרונה את הנתונים הפיננסיים טרום פרישה. הכל היה ערוך לשלב בו אני מממן את השתחררותי מכבלי העבודה השכירה באמצעות מקורות עצמיים.

עד שלא קרה הדבר לא ידעתי באמת איך זה יתנהל.

על כן, התוכנית הפיננסית, על אף שהייתה די מבושלת, חוותה התאמות מסוימות.

ברגע שמגיעים אל רגע המבחן מתעורר צורך קיומי להרגיש שליטה וביטחון ביציבותם של מקורות מימון הפרישה. על אף כל מחקרי העבר שמעידים שסיכויי השרידות של התיק גבוהים גם במשיכה עיתית ממנו, נוצר צורך פסיכולוגי בתחושת ביטחון נוספת. היכולת שלי להתמודד היטב, עד כה, עם המעבר החד מתלוש שכר שנכנס כמו שעון אחת לחודש להיותי אדון לגורלי הפיננסי, התאפשרה הודות לקיומם של כמה שכבות חסינות נוספות שהקמתי עבורי:

1. דחיתי ככל הניתן את שלב המשיכה מהתיק. לא שאני נגד, ההפך הוא הנכון, אבל החודשים הראשונים הם סופת טורנדו ששואבת לתוכה הכל והעדפתי לחסוך מעצמי את הצביטה הקטנה הכרוכה בהפחתת שוויו של מקור המימון העיקרי שבניתי לעצמי. על כן, את כל הסכומים של המשכורת האחרונה והמענק הנוסף שקיבלתי בסיום העבודה הפקדתי לתוך קרן החירום שלי, בקרן כספית, קרוב אלי, בחשבון הבנק, במכשיר דל סיכון, כדי להרגיש שאני מסודר לחודשים הקרובים ויכול לא למשוך מתיק ההשקעות פרק זמן של חצי שנה לפחות. זה נסך בי המון ביטחון שהיה חיוני עבורי להתמודד עם הטלטלה.


2. פירוקו של התיק לשכבות של סולידיות, כפי שהזכרתי בסדרת "זיק של תקווה", התברר כמתאים לי ככפפה ליד. תיק הפרישה המיועד לצריכה מיידית בשנות הפרישה הראשונות הינו סולידי באופן קיצוני ("תיק זיק" בגלריית התיקים). התיק עולה בצורה עקבית ומתונה וגם בתקופת הירידות בשווקי המניות שהגיעה (תחילת 2025) והוא אף מציג עליה עקבית קלה. זה מיישב את הצורך הרגשי שלי לצרוך בטווח הקצר ממקור יציב שלא מתאפיין בתנודתיות גבוהה. במקביל יש רבדים נוספים בהקצאה אגרסיבית של 100% מניות (קרן ההשתלמות, פנסיה וקרן הסל הצבועה לדירה, עליה תיכף) שיכולים וצריכים לצמוח מהר יותר במחיר של תנודתיות מאחר ואין לי עניין בהם בטווח המיידי. אני יכול לומר כי למדתי להכיר עצמי ולהתאים את מארג ההשקעות לאופי שלי.


3. כזכור יש בבעלותי דירת מגורים צנועה שמכניסה כ-2500 ש"ח בחודש. מעט, אבל זה מפחית צורך למשוך מהתיק. תזרים יציב וא-קורלטיבי לשוק התברר כבעל משמעות מרגיעה רבה משחשבתי טרם הפרישה.


4. אם יש אפשרות להרוויח כמה פרוטות, להזיק זה לבטח לא יכול. הצלחתי לייצר כמה אלפי שקלים בחודש דרך הכנסות של אתר זה ועוד יוזמות קטנות שלי (חלטורות בעגה המקצועית). הלכה למעשה הוכחתי לעצמי את הסברה המקורית שהסיכוי לפרוש בגיל מוקדם (39) ולא להכניס אגורה הוא נמוך מאוד. למען הסר ספק, תכנון הפרישה הוא כזה שאני יכול להרשות לעצמי לא להכניס אגורה אחת ועדיין להצליח לכסות את הוצאות היסוד דרך מקורות עצמיים. עם זאת, אם אני מסוגל לייצר מקורות תזרימיים פסיביים שדורשים תחזוקה קלה בלבד, למה למנוע ממני תעסוקה שממלאה את סדר יומי בחדוות עשיה וגם מעבה את שולי ואפשרויות החופש על הדרך? נסו לקחת זאת כשיקול בתכנון שלכם שאולי יאפשר לכם לפרוש מוקדם יותר. כי למה למשוך עוד ועוד כשניתן במאמץ שולי לא רב לייצר הכנסה מתחביב שאתם אוהבים ומשחרר אתכם מהמרוץ קודם?


5. בחודשים בהם התאפשר חיסכון על פני משיכה, הפניתי את ההפרש לנייר ערך "חדש" בכדי לצבוע אותו ככסף לטווח ארוך, כזה שהוא nice to have ולא ישמש אותי בטווח הקצר למימון פרישה. נייר הערך הזה הוא מנייתי כדי לתת לכסף שאינו נחוץ בהווה את סיכויי הצמיחה הגבוהים ביותר. מי יודע אולי הוא יסייע אי שם בעתיד להגשים עוד חלומות.


6. הכי חשוב: תירגלתי שנים איתנות רגשית להתמודד עם ימים אדומים לכדי אפתיות מוחלטת. זמן בשוק חשוב לא רק לקצירת תשואה אלא בעיקר לפיתוח חוסן מנטלי שעוזר בדיוק בימים כאלה. הם הגיעו וחלפו, מבלי שהפרו את מנוחתי.

ככל שחלף הזמן, תחושת הוודאות והביטחון התעצמו. תרם לזה שוק מניות חזק יחסית שבא אלי במזל. על אף שלא ניתן להתבסס על זה כאסטרטגיה, לפעמים קצת מזל לא מ(זיק).

אם לשקלל את השוק ומערך ההכנסות המגוון שלי, היו מקרים ספורים שבאמת נדרשתי למשוך מהקרן הכספית ומהתיק. זה היה נפלא להרגיש את החוסן הזה שמאפשר לנווט עצמי בפרישה בקלות יתרה עקב חוסר השענות על מקור בודד של הכנסה.

ככלל, לא רק שהתיק לא נשחק, הוא אפילו צמח בתקופה מאז הפרישה ביותר מ-100K. נס? כנראה. אשרי המאמין בתשואת השקעות וביכולת יצירה ולא בהתנוונות. האם אני לוקח זאת for granted? ממש לא. אבל גם בתרחיש פסימי התיק צריך לאפשר את קיומי, כל שנה שמכה את התחזית רק משפרת את סיכויי להמשך.

לא רק שלא הוספתי ביטוחים, ביטלתי ביטוחים. מה תפקידו של ביטוח חיים או אפילו הסדר ריסק בפנסיה אם סך נכסיי מספיק לי לכיסוי כל דרישותיי וגם יאפשר ככל הנראה תשורה נאה לשאריי? לפנסיה החלטתי להפקיד את המינימום המותר בחוק לעצמאי (תיכף על זה), כי שוב: אני ממקסם לא את הטבות המס אלא את רווחת ההווה.

התחלתי להתנהל כעסק עצמאי זעיר

למרות שנגעתי במרומז בסוגיה, מגיע לה עוד טיפה פוקוס.

לא, לא השתנה דבר מהותי בהתנהלות שלי. קיומי לא תלוי בהחלפת העבודה השכירה בעסק עצמאי. אבל, כאמור, הזמן שהתפנה חידד את היכולת לתת מענה לבעיות של אנשים בלי מאמץ גדול מצידי באופן שייצר הכנסות (אין סודות, הכל בתוך האתר הזה). אני חותר בשלב זה של חיי ליצירת הכנסות שיש להן עלות הקמה שבעיקר כרוכה בזמן וקצת כסף שיכולות להפוך לפסיביות כמה שניתן עם תחזוקה מינימלית. אז כן, כן צריך לדווח על הכנסות גם כשהן פסיביות למי שמופתע. ולא, לא אמנע מעצמי הכנסה פסיבית רק כדי שלא יהיה מי שיגיד: "אם הוא מכניס כסף הוא לא פרש".

עבור מי שחושש מה"בירוקרטיה": גיליתי שהתנהלות כעסק כרוכה בפניה לרואה חשבון ומעקב אחר ההנחיות שלו: לתת לו ייפוי כוח לרשום אותי כעסק ברשויות המס (מס הכנסה + מע"מ), להתחיל לאסוף קבלות וחשבוניות ולשלוח פעם בחודש, להוציא חשבונית על כל הכנסה וזהו...

מקצת תובנותיי בהקשר זה: א' - לא באמת ניתן לפרוש בלי לייצר הכנסה. ב' - אין כזה דבר להכניס יותר מדי. ג' - התחושה שאני לא חייב לפרק את התיק בקצב שיא היא נהדרת. ד' - לייצר הכנסה זה בחלק מהמקרים לעבוד עם אנשים וזה מוסיף עניין לחיים שמאוד הייתי זקוק לו. ה' - הרשמות כעסק התגלתה כסיפור שלא מכביד על חיי. זה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי ואפילו טיפה כיף.

מה קרה להוצאות?

שאלה מעניינת שצריכה להשאל בטרם יציאה לפרישה היא "האם אצליח לשמר את אותה רמת החיים בפרישה?" זו שאלה חשובה כי פרישה מביאה עימה פיתויים חדשים ואולי גם הוצאות חדשות. באמדן גס שעשיתי, הוצאות המשפחה עלו בכ-700 ש"ח בממוצע בחודש. הרוב עקב עליה בצריכת מזון. מצאתי עצמי מתמודד בצניעות בהיבט תזונה. השתדלתי להצמד לתפריט מאוזן ובריא יחסית. אני מכין לעצמי בעיקר ארוחות מבושלות פשוטות בבית (ביצים, תפוחי אדמה, טונה, גרנולה, עגבניות) בכ-30-40 ש"ח תוספת הוצאה ליום. זה הישג נאה של שליטה עצמית. מעבר לזה, לא חווינו עליה ניכרת בהוצאות חשמל (לא פעם יצאתי מהבית להתמזגן בספריה או בבית קפה) ולא פיתחתי תחביבים יקרים (אולי בעתיד). כלומר, גיליתי בעצמי פורש איתן שלא ממלא זמנו הפנוי ביצירת בזבוז שלא היה קודם. מספיק טוב לי איך שזה.

"על הדבש"

אני חושב שטרם הפרישה היו לי תוכניות רבות מאוד. חלקן הגדול נבע מהצורך להיות בשליטה על מה שאני חושב שאעשה ומה שאני אגיד לסביבה שתשאל אותי על מה שאעשה.

ככלל, לא היה שוני מהותי בין תכנון לביצוע, לפחות בנושאים המרכזיים שהיוו עוגנים בחלומות טרם היציאה לחירות.

מאוד רציתי זמן עם הילדים, האישה ואנשים שטוב לי בחברתם. זה אכן קרה.

רציתי הרבה יותר זמן עם היפה בנשים. לברוח איתה כמו פעם. היו כמה ימים מופלאים, הייתי רוצה שיהיו יותר. כשאחד מבני הזוג לא עובד קל יותר לתכנן טיול לחו"ל וגם לקיים אותו off-season ובכך אפילו לחסוך מעט.

רציתי לקבל את ילדיי שחוזרים מהמסגרת, לתת להם אוכל מזין ולשלח אותם לחוגים ולחברים. שמתי סוף לחטיפים שהבן שלי אוכל כשהוא חוזר מבית הספר.

רציתי להיות נוכח בחייהם של ילדיי, אבל על אמת. קשה לתאר "נוכחות" אבל כשהיא קיימת מבינים את ההבדל ביחס למצב שהיא חלקית. זה קרה ובגדול. לא כפלסטר לגילויי ה"נידיות" אלא מעבר. עשינו הרבה. ירדנו יחד לחדר דיירים לשחק פינג פונג. יצאנו לטיול ארוך שחצה את העיר שקינחנו במסעדה, שוב ושוב. הזמנו חבר והלכנו כולנו לשחק ואז לאכול פיצה. חלמנו ביחד איך יראה האתר ויישמנו - מערכת הניהול וסדנת תיכנון התיקים היא פרי מוחו הקודח של ג'. ערכנו יחד סרטוני יוטיוב, פעם עבורי ופעם עבור ג'. יצאנו לרכיבת אופניים באמצע שבוע אחרי הלימודים. עשינו ניסויים ביתיים. בישלנו יחד. כן, גם ראינו טלוויזיה יחד ושיחקנו בXBOX. א' ו-ג' הם לא רק ילדים, הם שותפים למסע שלי ואני לשלהם. היו לי הרבה יותר אנרגיות להיות איתם באמת, עד הסוף. שאלתי אותם: "מה הכי כיף לכם מאז שאני לא עובד?" התשובה פשוטה כפי שרק ילד יכול להוציא בכנות מפעימה: "זה שלא הייתי לבד בבית". זה שווה הכל. בהסתכלות לאחור אהיה אסיר תודה על זה.

באותו נושא אבל קצת מזווית אחרת. חוויתי שחרור אמיתי מכבלי העבודה. אולי תמחיש את זה הודעה בקבוצת ווטסאפ של הגן לגבי טיול של הגן בעוד כמה ימים, "מחפשים הורה מלווה". וואלה, הזוי ככל שישמע, זה תמיד משהו שרציתי לעשות ותמיד היה את החוסר נעימות ממקום העבודה, מהבוס, מהמטלות. אף פעם זה לא קרה, תמיד "צרכי המערכת" באו לפני הילדים. לצערי. זה מדהים להיות משוחרר מכל ה"לא נעים" ופשוט להתנדב ולהיות עם הילדון שלי במסעו לגלות את נפלאות החווה חקלאית ואיך מגדלים תירס. זה להיות שותף לרגעים שהופכים לזכרונות שנשארים.

חשבתי שאעשה הרבה ספורט. כן עשיתי. לא יודע אם מתוך בערה, כמו מתוך צורך קיומי והבנה של ההשלכות אם לא. אין כמו הרגשה אחרי אימון קשה. בתחילת הפרישה האימונים היו באנקר בבוקר. ככל שהתקדמתי הם זלגו לערב אך מעולם לא נעלמו. כן הגוף הפסיק להגיב היטב לאימונים הקבועים ונדרשתי לשנות, ואף להגביר עצימות. כי ארצה או לא, בסדר יום שרובו סביב הבית נשרפות הרבה פחות קלוריות וזו הופכות למלחמה מורכבת יותר. לפי שעה, ידי על העליונה אך אסור להרפות.

בעיקר נתתי לזמן להתמלא בחדוות יצירה, זו שנלחמתי לקושש דקות לעסוק בה בזמן עבודה כשכיר. ברגע שהוסר המכשול נתתי ליצירה למלא כל רגע ושניה, כך שלא הותירה כמעט מקום ליתר הדברים שחשבתי שאעשה.

הספקתי מעט דברים אם לספור לפי סוגי פעילות שונים אבל לא היה יום שבהיתי בתקרה. העשייה מלאה אותי והייתי מאושר בכל יום. גם מתוסכל כשדברים לא הצליחו אבל מאושר עוד יותר כשמשהו כן הצליח. כי אלו היו ההצלחות שלי.

זמנים חדשים חלומות חדשים

הגעה אל עבר יעד נחשק פוערת גם חלל שמתעוררת כמיהה עזה למלא. כזה הוא הטבע האנושי וגיליתי שוב שאני לא שונה. בלי חלום חדש לחלום אותו קשה להמשיך לנוע קדימה. הצורך להמציא מטרות יש מאין מגיע מעצמו. אני מבטיח שגם אצלכם זה יקרה.

בתקופה מאז הפרישה הצבתי לעצמי מטרה פיננסית גדולה והיא רכישת דירת מגורים. לא בכל מחיר, ולא על חשבון החופש. לו רציתי הייתי מוכר את תיק הפרישה ורוכש דירה. אבל מה שווה להגשים חלום חדש תוך ויתור על הישן? לכן, לכשמתאפשר לי לחסוך בחודשים מסוימים, אני צובע כסף בחשבון מסחר לטובת המטרה הזו. מניח שככל שההתכנות תגדל והיעד יתקרב, כן תגבר המוטיבציה לשפר עוד במעט התזרים בכדי להתקדם אל עבר היעד.

מטרה נוספת היא הקמת מיזם חדשני. עדיין לא אשתף אתכם בפרטים, אבל לכשהדברים יבשילו תדעו.

התחלתי לקדם כמה רעיונות, חלקם לבד וחלקם עם אנשים שהרגשתי שיש לי איתם שפה משותפת. אין לי מושג מה יוליד יום, אבל החיפוש עצמו והאינטרקציה מוסיפים לי הרבה עניין לחיים..

פגשתי אנשים חדשים

האדם הוא טיפוס חברתי, מי יותר ומי פחות. על אף היותי שייך לקצה היותר מופנם של הסקאלה, הרגשתי צורך בחיכוך עם בני אדם. כך יצרתי מפגשים לפחות פעם-פעמיים בשבוע. רובם עם אנשים שמיעטתי לפגוש לפני הפרישה. האנשים שפוגשים בשעות המוקדמות של היום הם אנשים שונים בתכלית מאנשי הערב. אלו אנשים שבאופן זה או אחר כבר לא שייכים למעגל העבודה המסורתי. יש להם מיינדסט חופשי-יזמי. עם חלקם אף קידמתי יוזמות שונות, מחלקם סתם שאבתי השראה ורעיונות על איך להתנהל בשיגרה החדשה שבה אני מעצב את הלו"ז היומי וחיי.

הכרתי כמה וכמה אנשים עם מיינדסט דומה לשלי. כאלה שלא אוהבים לעבוד קשה אבל בסוף עובדים הכי קשה מכולם. כאלה שאוהבים להשקיע המון זמן בלי לקבל כסף כדי שיום יבוא והכסף יזרום על אוטומט. באתי לחזק ויצאת מחוזק.

בצורך לשמר מסגרת מצאתי גני עדן

מצאתי גן עדן בחופש כלכלי... אני אחד שלא צריך הרבה כדי להרגיש שהיום עובר עלי בנעימים אבל גם לא מתבזבז על אכילה רגשית ובהיה בסדרות נבובות. אני מרגיש צורך לשמר שיגרה ומתח של עשיה גם בפרישה המוקדמת. למטרה הזו, שהיה בבית היא לא סביבה אידאלית מאחר והיא מזמנת פיתויים מיותרים.

בחיפושיי אחרי מיקום אלטרנטיבי לחלק מהימים, הספרייה העירונית התבררה כמרחב עבודה שקט, מלא אנרגיות חיוביות, ממוזג, עם אחלה wifi.

זה מקום אידיאלי לשנות אווירה, להפליג עם רעיונות חדשניים, בלי הסחות דעת ופיתויים מיותרים שיש בבית. סביבי בספריה מגוון אנשים שגם הם ממלאים את היום בעשיה משמעותית, מי לומד למבחן, מי מפתח את האפליקציה של העתיד, מי קורא ספרי קודש ומי שוקע בסיפור הרפתקאות קסום.

בהמשך הגיע הצורך לשנות אווירה גם בימים אלה והגיע בית קפה שכונתי שליו.

אתם רואים, בפרישה מוקדמת יש ריבוי ימים נטולי לו"ז שהוכן מראש. בהנתן צורך אישי לייצר מסגרת עשיה דלת פיתויים יש מאין, האפשרויות שהזכרתי תמכו במבוקשי.

"על העוקץ"

כפי ששיערתם לא הכל ורוד ויש קשיים והתמודדויות בפרישה המוקדמת.

יש ימים שאני מתעורר ואין "רעל" לעשות משהו. משהו בקוד הצרוב בי מפעיל מנגנון הלקאה עצמית על כך. זה דיסוננס כי אני לא חייב לאף אחד דבר, אך מתעורר כעס פנימי כשאני מושיט את היד אל שלט הטלוויזיה או אל בקבוק בירה. ימים כאלה יחסית נדירים אך הם קיימים.

יצירת סדר יום לעצמך זו לא תמיד משימה קלה. יש מקרים שהיום פשוט מתפזר. על אף שזה חופש ובתכלס "למי אכפת" זה גורם לי תחושה של חוסר שליטה. התמודדות עם שיגרה אף פעם לא הייתה צד חזק אצלי ובמקרה שאני גם צריך ליצור אותה בכוחות עצמי זה אתגר קשה להתמודדות פעמים רבות.

נגעתי בתזונה קודם אבל אין ספק שהנושא הוא אחד הפחות כיפיים להתעסקות מבחינתי. אין לי תמיד רעיונות מה לאכול. שלב האכילה הפך להיות נטל. אין לי חשק לבשל כשזה רק לעצמי. רוב היום שלי זה גרנולה / ביצים / תפוחים. קצת מבאס לגרור ארוחות או לאכול דברים שחוזרים על עצמם. חי עם זה אבל קצת באסה.

לא הספקתי כל מה שרציתי לעשות. נגעתי קודם בדברים שכן שעשיתי, אבל האם עשיתי כל מה שרציתי? ברור שלא הכל מתאים לתכנון או לדימיון המודרך טרם הפרישה.

מקצת הדוגמאות...

חשבתי שאשן הרבה. כשיש ילדים שצריך להכין לבית ספר ואישה שממהרת להשקיע בקריירה שלה, זו פריווילגיה קשה ליישום. אני מתעורר מוקדם רוב הימים (06:30), שותה קפה ואחרי שכולם מתפזרים כבר לא ב-mood של לישון. בתכלס זה מוביל לניצול טוב שיותר של הימים אבל גם להרבה פיהוקים. אני חי עם זה.

חשבתי שאקרא ספרים. לא קראתי אפילו ספר אחד.

חשבתי שאלמד לשחות חתירה. לא קרה.

חשבתי שאקח כל מיני קורסים, סדנאות. לא קרה.

חשבתי שאעביר קורס במכללה ואקים חוג לילדים בשביל הכיף. זה כרגע לא קרה. למען האמת מאוד רוצה ומקווה למצוא זמן בהמשך.

כל אלו לא בערו בי מספיק. אולי יבערו בעתיד? אולי באמת התכוונתי לעשות את הדברים האלה. אולי לא היה לי מספיק זמן? אני חושב שלמה שבוער בעצמות מוצאים זמן.

ההבדל המהותי הוא שחשבתי שיהיה מלא זמן פנוי אבל בפועל אין רגע פנוי. בכללי הימים נגמרים די מהר.

הדברים שלא הספקתי זה כי היו דברים אחרים שרציתי לעשות יותר.

ניקח לדוגמא את הספר שלא קראתי. למה להלחם בזה? האם אני חייב לקרוא ספר כדי להמצא בחופש כלכלי? הלא מהות החופש היא עשיית הדברים שבוערים בנו ומה אעשה - זה לא בער מספיק...

לא הייתי בטלוויזיה חוץ משידורי אולימפיאדה. איך אפשר בלי לזפזפ? זיפזופ הוא מילוי חלל ולא היה לי חלל ריק למילוי. הבנתי שללא יצירה אני לא חי. והייתה יצירה, אוהו, כמה שהייתה! היא אפשרה את הדבר הזה, את החופש הזה.

אולי בעצם זה לא משהו רע, מה שלא עשיתי. זה לא היה ממקום שלא הצלחתי לגרד עצמי מהמיטה... אבל האם צריך ואפשר לנהל את הלו"ז אחרת כדי לעשות יותר דברים מגוונים? אני לא אדם כזה, כי אני טוטאלי מאוד... מתמסר לדברים שבוערים בעצמותיי. מניח שכל אחד פועל אחרת.

זה מי שאני ואני לא נלחם בזה. אין לי תחושת אשמה על מה שלא הספקתי. כי מה שהספקתי זה מה שרציתי באמת לעשות.

אני משתנה כל הזמן. ומחר אולי אקום בבוקר עם דחף בלתי נשלט לייצר חוג, לדבר לאיזה קהל איפשהו, לחפש במה לספר הסיפור. זה החופש שחיפשתי. כזה שמוביל אותי בכל יום אל מילוי צורך חדש במקום דיכויו.

יש הרבה אתגרים. אבל חוסר החלקות הזה קל יותר לעיכול מאשר החלקות המאוסה של מעגל העבודה שהמובנות שלו קשה לי יותר מהתמודדות עם חופש הבחירה.

דברים רחוקים מלהיות מושלמים. אבל אין עניין במושלמות. חוסר השלמות היא זו שיוצרת את הדרייב להגיע לשלמות ואז שוב לשבור ולבנות מחדש, ולחפש ולגלות את עצמי.

החיים זימנו אתגר והחופש סייע להתמודד איתו

לא קל לראות אדם פעם נראה לי בלתי שביר וחזק פיזית מכל אחד אחר, הופך לעלה נידף, רזה וכחוש. השנה הזו זימנה את המורכב שבאתגרים: בעיה רפואית חמקמקה אצל אבי שהובילה לסחבת אינסופית של בדיקות וטיפולים. דווקא בהיבט הזה עיתוי הפרישה היה מיטבי כי יכולתי להיות שם עבורו, אם זה בטלפון שצריך לעשות, אם זה בנסיעה לבית חולים, אם זה בשילוח לוגיסטי של מסמך ממקום למקום כשנדרש. הזמינות הזו שלי להיות נוכח, סייעה במציאת פיתרון לתעלומה ואף לשיפור במצבו הרפואי לכשקיבל את האבחון הנכון ואחריו הטיפול. אין זכות גדולה יותר ואני מרגיש שזכיתי להיות שם עבור אחד האנשים המשמעותיים בחיי.

הגמילות הקלות והקשות

על גמילה מהתלוש

תהליכי גמילה עלולים להיות מייסרים. יש משהו מאוד מרגיע אך גם מאוד ממכר קבלת תלוש שכר ב-1 לחודש. מעין מעמד של קבלת מנת סם שיוצרת תחושת התעצמות וסיפוק רגעי שדועך כלעומת שבא תוך שניות אחדות. עד למנה הבאה.

גמילה מתלוש היא תהליך שלא ידעתי בדיוק איך להיערך אליו. בתהליך המסע אל היעד (זיק של תקווה 5) חשבתי על לבקש הפחתת משרה בכדי לסייע לעצמי להיגמל טוב יותר, ולא מתוך הכרח של צורך בכסף. המחשבה על שינוי דיכוטומי מ"תלוש מלא" ל"אין תלוש" עוררה אצלי טיקים של חוסר נוחות.

לא יצא לי באמת לבדוק האם מעבר הדרגתי היה משפר את מצבי כי נזרקתי החוצה (זיק של תקווה 6) ללא תקופות מעבר גרדיאנטי.

בדיעבד אני יכול לומר שזה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי. לא רק שלא חוויתי קריז כשהתלוש לא הגיע ב-1 לחודש מאי 24 (ב-1 באפריל עוד היה תלוש עם כל ההפרשים האחרונים), לא חיפשתי את המנה שלי. הייתי בעת הזו כבר שקוע בכל העולם החדש שנגלה לנגד עיניי ללא געגוע להרואין המתקתק של כבלי העבדות.

זה הזכיר לי שבזמנו כל טכניקה של גמילה מסיגריות לא הועילה לי פרט להפסקה פתאומית נטולת סייגים ויוצאים מן הכלל.

הגמילה מעבודה

הגמילה המייסרת יותר היא גמילה מעבודה. כפי שקראתם מבין השורות, התקשיתי פשוט לשהות בחוסר מעש. חיפשתי מסגרת במקום שהיא לא קיימת. לעיתים אף הובלתי עצמי אל הקצה, כי רגעים שלא מולאו במשמעות חדשה הרגישו לי מבוזבזים.

באחת הפעמים שביליתי עם הילדים בבאולינג נפל לי אסימון. בדרך כלל כשמשחקים במכונות משחק מתעורר פן תחרותי של מרדף וניסיון להשיג כמה שיותר ולמקסם את הרווח הכלכלי (כמה שיותר כרטיסים = פרס גדול יותר בסוף). וככה, משום מקום, אמר לי אחד הילדים: בוא נשחק הפעם רק במה שכיף ולא במה שנותן הרבה כרטיסים. אז לא נקבל עוד פנס שישבר עד שנגיע הביתה. וכך עשינו חיים משוגעים בהוקי שולחן, קליעה לסל ופגיעה בליצנים.

ונפל לי האסימון שבחודשים מאז הפרישה אמנם חוויתי רוממות רוח מטורפת, חוויתי התפרצות של עשיה שרציתי לעשות שנים בלי שהיה לי זמן, הגעתי להישגים. אבל נשחקתי. הגיע זמן סתם לשאוף אוויר, להיות קצת בחוסר מעש. לעשות יותר שטויות עם הילדים ולבלות יותר.

זו גמילה קשה יותר ואני עדיין מתמודד איתה וכנראה עוד אמשיך. אני לא יודע אם זו פוסט טראומה של הסללה מגיל 0 לבחור במסלולי מצוינות וכל הזמן לשאוף לעוד. או שזה הרצון שלי להגשים עצמי דרך מרדף רומנטי אחר ניסיון לשנות את העולם בדרך שלי. עוד לא פתרתי את החידה אם להלחם בזה כדי למצוא שלווה או לתת ל late blooming הזה שתקף אותי לקחת פיקוד מלא ולהשלים עם היותו שלוותי האמיתית.

מה היו תגובות הסביבה?

אם יש דבר מה שמייחד אותי שמסייע לי לצלוח את השינוי הבלתי נתפס הזה זו היכולת לא רק לצפצף על הסביבה אלא גם ליהנות מלהתגרות בה. אני אוהב לגרום חוסר נוחות, אולי אפילו טרול במהותי. גרמתי לכמה חמוצים מהמשפחה המורחבת לחנק ונהניתי מכל רגע.

"מצבי מצוין, לא מחפש יותר עבודה, הספיקו לי 15 שנות עבודה", "מתבטל להנאתי", "עושה בטן גב בסלון", "חי על חשבון האישה", היו מקצת התשובות שנתתי לשאלה: "איך הולך עם חיפוש העבודה?" רק אחרי שהאדם מולי החל מחליף צבעים ומסדיר נשימתו, הקרצתי משהו סטייל: "מחפש כיוון חדש, מתראיין".

כל פעם אוהב להרגיש כמה שאנשים מחווטים לדרך חיים אחת ויחידה שכל חריגה ממנה משבשת להם את הצפון והחיווט.

הגיע שלב שמאסתי ללהטט עם התשובה ונסגרתי על מענה גנרי: "יזמות, פיתוח אפליקציה, עסק עצמאי". זה לא רחוק מהמציאות. סבורני שחלק גדול מהיזמים מנהלים אורח חיים לא שונה בתכלית משלי. אולי למעשה הפכתי באופן פלואידי ליזם ולא באמת עוסק בלפרוש full time. הרי הלו"ז שלי הוא הלכה למעשה מורכב משיחת זום אחת או שתיים ביום בהן עושים סיעור מוחות ל-3,4 רעיונות שאני מנסה לקדם. ביתר הזמן, אני תופס תנומה שחשובה להתפתחות היזם, דואג למצבו הבריאותי של היזם עם ג'וגינג, פותח מחשב וכותב פונקציה שנותנת ערך להמון אנשים ובכל פעם משתכללת ומספקת מענה רחב יותר.

לא נולדה חרטה

הרבה קרה והרבה השתנה. אני לא אותו אדם שהיה ב-11.3.24.

דבר אחד נותר קבוע: לא נולדה חרטה. אין כוח שישיב אותי חזרה לעבודה שכירה. יש רק כוחות נוספים שמחזקים כל יום את המציאות ומרחיקים את העבר מההווה.

כרגע, ואני מדגיש כרגע כי הכל יכול להשתנות, מחשבה על לחזור לעבוד מעוררת בי חרדה ואני אעשה כל שביכולתי כדי לעבות את שולי החופש ולהמנע מזה בכל מחיר. זה פשוט כל כך טוב להיות חופשי ולהיות אדון לעצמי. אני הרבה יותר מאושר מאז הפרישה.

לא רק שאין חרטה, אני מברך על מה שקרה לפני 12 חודשים בדיוק. אין כל סיכוי שאשוב אחורה.

אם יש דבר שהבנתי - נולדתי להיות חופשי כי אני אפילו לא מסוגל לדמיין חזרה לשוק העבודה. לפעמים אני אפילו מעט מצטער שלא עשיתי את השינוי קודם. נכון שכספית זה לא התאפשר קודם, אך אם לקחת בחשבון שניתן בפרישה לעשות גם כסף אולי זה היה אפשרי. זהו, די עם זה, אני לא אחד שמבכה את אשר לא קרה.

אחרית דבר ועל גילוי עצמי

ההליכה אל עבר השינוי עוררה אצלי המון ספקות וחששות. היה בהתקרבות גם רצון לדחות את הקץ ולהמשיך עוד. אבל הייתה גם סקרנות וכמיהה אודות מה שמצפה לי מהעבר השני. יכול לומר בלב שלם שהמעבר הזה, על אף קשייו, מתאים בכל היבט למבנה האישיותי שלי שלמדתי לעצב ולהכיר לאורך השנים. בתור אדם שכמה ליצירה וביטוי עצמי, לא-קונפורמיסט שמתקשה בחברות שמכתיבות את סדר יומי, מצאתי סוף סוף את עצמי.

אתם רואים, במרחב הזה שנוצר, אני מגלה עצמי כל יום מחדש ונותן לחופש להוביל אותי אל חוויות חדשות. אני ספונטאני וקופץ על כל הזדמנות: שיתוף פעולה, מפגש או טיול. אין לי אף חסם או תירוץ. אני סקרן אודות מה שיהיה ונרגש מהחיפוש והגילוי של מה אעשה מחר ומה ארגיש בסיטואציה. לכמה בני אנוש יש את האפשרות לעשות זאת? אני מרגיש בר מזל על שלי. וכדי לחוות זאת - אני אומר לכם בלי שמץ של ספק - זה שווה לכם ליצור את הזמן הזה שבו תוכלו לגלות את עצמכם.

זה חלק ראשון בסדרה "זיק של פרישה". מרגיש לי כמו spinoff מתבקש ל"זיק של תקווה" בקרב קהל הקוראים שמחפש לא רק את הדרך ליעד שסוכמה מעל ומעבר בסדרה הקודמת, אלא גם הצצה למה שקורה אחרי, מהעבר השני. נתראה בעוד פרקים. אל תוותרו לעולם על החופש.