הטקסט הבא הופיע גם בגירסה מוקלטת בערוץ היוטיוב שלי.

עברו מעט יותר משבועיים מאז ה-11.3, קו פרשת המים של חיי, היציאה לחופש. מרגיש הרבה יותר. יכול לומר שהדברים קרו בקצב מסחרר מאז. אני מנסה מדי פעם, לבלום, ללגום אותו את החופש ולהמשיך הלאה. כעת הדברים שקעו מעט. כל יום נראה טוב מקודמו, מביא חוויות, פגישות ואתגרים חדשים. לא מצטער לרגע ומודה על היכולת לבחור, יום יום.

יש לא מעט שאלות שצפות על מה זה חופש כלכלי ואיך מגיעים אליו. בנקודה הזו, עם שוך הסערה אני אסקור מהלב מעט את המסע שלי ואשתף בתובנות שאולי יתנו לכם כיוון של מה המשמעויות של דרך כזו וממה צריך להזהר.

חלק 1

כל סוף הוא התחלה כך אומרים. אבל סוף גם מחזיר להתחלה.

הלכתי בתלם עד שלא יכולתי עוד, כך פתחתי את סדרת המאמרים שעוקבת אחר המסע.

כך הוא התחיל וכך הוא נגמר.

לא יכולתי עוד.

בכל מסגרת הייתי כישרון, פעמים רבות מיוחד וסינגולארי אך גם כזה שלא יכול להכיל את מלוא ההיקף של מה שהמערכת מטילה עליו. מבצע בזיק התרגשות ובקצב מסחרר את הסבוכות במשימות וכמל אל מול מצגת ה-power point שלא צריכה לקחת יותר מ-2 דקות. ניסיתי מספיק. הייתי במגוון מקומות טובים יותר ופחות. הבנתי מעל כל ספק סביר שזה לא הם. זה אני. רגעי הקסם יבלעו בסופו של דבר בתהום של פוליטיקה, אינטריגות, גזילת קרדיט, עשיית כלום רק לשם שיראה שיש עשיה ושיממון שתמיד מחליף את האור.

מערכות לא צריכות אותי. מערכות צריכות עבדים ממושמעים שלא מאתגרים את הממונים. אם עובד ייצר מעל המצופה הוא ימוסגר במהרה, יושב לגודל האמיתי שלו והמערכת כבר תטפל בקבלת הקרדיט על העשיה הזו תוך חורבן שלה. מערכות לא צריכות יעילות. אפילו אם אני ב-20% והם בעלי impact, עדיף להעסיק עובדים שמסוגלים לתת 120%. המערכת סבורה שבתוחלת זה שווה הרבה יותר. לא בטוח שזה נכון, אבל זו התפיסה: תמיד ייטב אם תמלא את חייך בעבודה בלי קשר לכמה זה ביחס לאחר. אפילו אם ב-20% שלך אתה יותר מ-120% של מישהו אחר, אבל יש בזה גם מן האמת, אין זה משרה אווירה חיובית כשיש מישהו נראה שלא עושה דבר אפילו אם הוא עושה המון בלי שישימו לב.

ראיתי מספיק. נולדתי להיות חופשי וליצור בלי לתת דין וחשבון לאף אחד זולת עצמי, בלי גבולות.

כשנפל האסימון הזה, הסוף כבר הוכתב ורק הייתי צריך למלא את הפרטים. אמנם זה לקח 14 שנים של ויתורים, עבודה, נחישות, טיפה כישרון ועוד עבודה. אבל בסוף עשיתי. העשיתי הזה זה לא רק סכום. זה לבדו לא מספיק.

יצרתי במשך שנים, יכולת לא להתלות במעביד מבחינת חומרית אבל חשוב מכך גם לא להתלות בו נפשית, ללא צורך שהוא יכתיב את סדר יומי. כך, נוצר לו פתח המילוט – עולם שלם של פיתוחים ודימיון שימלא מעתה אתה יומי כ-full time ולא part time. לזה פיללתי וזאת עשיתי. בניתי עולם של פרישה מוקדמת ב-10 אצבעות לתוך החיים שרציתי לרמה שכבר לא ניתן היה להתכחש לה והיה רק טבעי לפסוע לתוכו.

הבוס ב-11.3 גאל אותי מייסורי. נתן לי את הדחיפה שהייתי צריך. הייתי כבר בלתי שביר. ידעתי שהשתלשלות האירועים הספציפית לא תשנה באמת, לכל היותר היא תעצב את נוסח זיק של תקווה 6 (פוסט היציאה לחופש), אבל לא את סיפור חיי. הקרנתי את זה, כנראה יותר מדי. העוד כמה חודשים שהיו בתוכנית המקורית לא היו משנים דבר.

מה שהכריע זה הייאוש וחוסר היכולת ללכת עוד בתלם או להעמיד פנים שאני עושה זאת. הבוס רק נתן לייאוש ביטוי ומזור ופיתרון חותך. ללא חפיפה, ללא דבר. קר וחותך, ללא רגשות מיותרים. על זה אני מודה לו.

אומרים שקשה לסחוט את ההדק. הבנתי על בשרי שזה לא בהכרח נכון. הקושי הוא עבור אלו שבנויים להיות במערכת. ייצורי פרא כמותי, שכלואים במקום לא להם, ידעו לסחוט או שיגרמו למישהו אחר לסחוט עבורם.

ברגע האמת הובלתי לסוף הזה של ההליכה בתלם.

אני מהפכן, בדרך שלי, בטבע שלי. בכל מקום שהייתי בו יצרתי דברים חדשניים, יצרתי יש מאין. זה מתבקש שמישהו כזה יצא מהמערכת הרבה קודם. אז לא קודם? פחד, ניהול סיכונים, אחריות כלפי משפחה צעירה ומשנה זהירות. אבל בסוף גם תעוזה. כל התשובה נכונות ואף אחת. זו היתה הדרך שלי. הדרך שלכם תהיה הדרך שלכם. אתם יכולים להעיז קודם, בשעה שתרגישו שזו שעתכם אבל העיקר שלא אף פעם. זה משהו שבמבט לאחור ניתן להצטער ולהתייסר עליו.

חלק 2

איך עושים את זה? אין לי מתכון. היתה לי הדרך שלי. היו בה התניות ואולי עיכובים. אולי הונעתי מפחד, אולי זו היתה אחריות וניהול סיכונים. יצאתי בנקודה שהוצאות הבסיס מכוסות ויכולתי unleash the zeke. לצאת לחופשי ולעשות בה שאני חפץ. אבל אין גישה אחת. אומרים שאם אוהבים את העיסוק זו לא עבודה ואתה בחופש. זה לגיטימי מאין כמותו בתנאי שזה לא שכנוע עצמי. אם זה כך אז האמת תתגלה יום אחד, היא תמיד מתגלה. אם את/ה יכול היום להעיז, להסתכן, להקים עסק ולעוף איתו אתה חופשי. אתה חי יום יום את החופש.

מה המשותף לכל הדרכים זה לברוא חיים ברי קיימא מחוץ למירוץ העכברים. זה הזיקוק הטהור ביותר של חופש שבו אדם פועל במרחב הבחירה שלו, כל יום. כיסוי כספי לא מספיק. הוא לכל היותר ניהול סיכונים, אבל הוא לא מחליף את הכורח למצוא את הזיק והניצוץ. אין אנטי-קליימקס גדול יותר מלהגיע לבאר בלי לדעת מה עושים למחרת אחרי שכולם חוזרים לעבודה ואתם נותרים לבד בבית.

אתם שרוצים את השינוי, לפסוע לעולם אחר, יש ביכולתכם ליצור אותו ב-10 אצבעותיכם. זה ידרוש נטילה של סיכון. זה ידרוש התמדה לאורך זמן. זה ידרוש הבנה של מי אתם ומה עושה אתכם מאושרים. לא רק חומרית, אלא בעיקר בהיבט ההגדרה שלכם. כי אומר מראש, עבור רובינו העבודה השכירה מכתיבה את מי שהם. בכדי להיות מסוגלים לצאת החוצה תדרשו למצוא הגדרה עצמית מחודשת. להברא מחדש כמו שהיטיב לומר לי אחד מקוראי הבלוג הנאמנים.

חשובים גם להיות קשובים לתמרורי אזהרה. הייתי נזהר במסע כזה מאובססיית יתר שקל להשאב אליה. היו קשובים לעצמכם וביקורתיים כלפי הדרך. אין ספק שתדרשו להקריב. אבל שאלת המינון היא קריטית. כי עתיד, זוהר ככל שיהיה, לא שווה חציית סף סבל בהווה. מה אותו סף שאסור לחצות? זו שאלה שעליכם לשאול את עצמך ולנטר מדי יום כי אינכם חוצים אותו. ויתור על בריאות וזמן על אהוביכם אלו מקצת הדברים שייטב אם תוודאו שלא משולם בהם מחיר ששום חופש לא שווה עבורו.

אומר מראש יהיו אלה שיטילו ספק בכם, בתוכניתכם, ביכולת שלכם למלא את הזמן וביכולת שלכם להתקיים מהחסכונות. מה רק 5 מיליון? עם ילדים, בלי ילדים,האישה עדיין עובדת? הילד עם צרכים מיוחדים, אתה תפרן, הולך לחיים של עוני, עדיף לעבוד עוד 8 שנים ולצאת כמו מלך ולא כלב.

אלו מקצת הדברים ששמעתי.

היכולת שלי לצאת לחופש נגזרת גם מהיכולת לשים בצד את כל המצקצקים. הם תמיד היו שם ותמיד יהיו.

להם לא יספיקו 4 מיליון וגם לא 7 וגם לא 10. הם לנצח ישארו שבויים במעגל שדבר לא יספק אותם ולא ירצה אותם. זו בחירתם ההוגנת וזו גם אפסותם לנסות להפחית מהישגו וחדוותו של האחר.

אם אתם הצלחתם להגיע ליעד שלכם, היו גאים! הצלחתם לסמן את קו פרשת המים ולומר: זה מה שמספיק לי. בודדים יגיעו למקום הזה.

האמנתי ועודי מאמין: כל אחד יכול אם רק ירצה.

אשרי המאמין בחופש כלכלי.