Fuck you money (זיק של תקווה 6 ואחרון)

לא יהיו פה מספרים. סלחו לי. זה יהיה Memoir שנכתב פחות משבוע אחרי הסוף הבלתי נמנע. שטף של רגשות, תהיות, אינטריגות וזיק נטול מעצורים אחד שכבר לא יכל להכיל את הסוף הקרב ולסתום את הפה שלו. אולי בהמשך, במסמך נפרד, אכתוב סיכום מספרי של הנכסים ביום הפרישה וכיצד אמשוך מהם.

--------

זיק כתב תוכניות אבל הדברים התגלגלו בשונה מהתוכנית המקורית. כשנכתב זיק של תקווה 5 היה לי ברור שאני עומד כבר גבולית במשימה של כיסוי ההוצאות. בנקודה הזו, החלטתי לסמן את ספטמבר 2024 בתור אקורד הסיום. איפשהו תירצתי לעצמי שיהיה זה נכון לסיים בזיק של תקווה 7. כי... זה היה ביטוי לזמן שהייתי זקוק לו בכדי לקחת נשימה עמוקה, "להתאפס" על חיי, על המשך הדרך ומעט לעבות את שולי הביטחון (margin of safety).

אחת התכונות שהכי מכשילות אותי בחיי היא פה שלא מחובר למוח. הפה נכנס לעיתים למוד של ברברת. ברגע של מתן אמון, זימנתי את הבוס לחדר צדדי. והוא עם עיני עגל שמע הכל, הנהן והביע הזדהות. כל זאת בכדי לטרוף אותי מאחורי הקלעים ולהשליך אל מתחת לגלגלי הרכבת בהזדמנות הראשונה. אבל אל לי לבוא בטענות. שכן, מי שחושף סודותיו בסיטואציה של ניגוד עניינים מובנה צריך להיות מודע להשלכות האפשריות.

לדחוף עצמי אל עבר קו הסיום

תיכף אגיע לשלב הבשלות שהגיע בעיתוי אידאלי מבחינתי אבל מעט קודם לכן הייתי צריך להתמודד עם חששות ולבטים שהחלו לצוץ.

"קיר הדמעות" זו תופעה בקרב רצי מרתון שמתעוררת סביב ק"מ 32 (סמוך לסיום הריצה) ומאופיינת בקושי פיזי ומנטאלטי לצלוח את הקטע הנותר. באיזה מקום הרגשתי בתקופה זו שאני נתקל בקיר ככל שאני רואה את קו הסיום באופק.

יש להודות כי קיים הבדל תהומי בין לתכנן משהו שהשגתו רחוקה 5 שנים מלהיות פסע, 5-6 חודשים, מהשגתו.

ככל שהמספרים הסתדרו סביב כתיבת פרק 5 בדצמבר 2023, נולדו גם השאלות. התמודדות עם מצב כזה היא משהו שלא ניתן באמת להיערך אליו.

חיפשתי עבור עצמי פיתרונות שידחפו אותי אל קו הסיום ויסייעו לי לצלוח את "קיר הדמעות".

הקל ביותר היה להטביע עצמי בעבודה, כי ככל שעשיתי יותר חשבתי פחות, התלבטתי פחות והסטתי את המחשבות מהשינוי הקרב.

אבל האפקטיביות של זה היא מוגבלת.

בחיפושי אחר עוד דרכים לצלוח את הקילומטרים האחרונים, פיתחתי מנגנון שבו גרמתי לאחרים להטיל בי ספק וזה דחף אותי עוד את האקסטרה מייל. סיפרתי לאנשים על התוכנית והם החלו מפקפקים בי. היה לי חשוב שיטילו בי ספק כדי למצוא כוח וכדי שאני אוכל להמשיך לדחוק בעצמי קדימה ולהוכיח, קודם לעצמי ואז לאחרים שאני נחוש להביא את המלאכה אל סיומה.

דרך שסייעה לי "לסדר לעצמי את החשיבה" היא להתנות היציאה לחופש בכתיבת 2 פרקים נוספים של זיק של תקווה, 6 ו-7. זאת למרות שלא היתה בכך נחיצות כלכלית מובהקת. אבל ברגע שסיפרתי על כך לאחרים הסיוע דווקא בא בדמות הטלת ספק בתוכניתי בטענה שאני מנסה בכוח להמלט מהשינוי.

כל אחד מונע לפעולה באופן אחר. אני חייב להרגיש חוסר נוחות, חוסר אמונה בי כדי לעורר בעצמי את הדרייב.

מסעות זה דבר קשה. לא לינארי, פתלתל. לאו דווקא בהיבט של הכסף. אני משוכנע שכל אחד יכול להיות במקום שבאיזו נקודה הקושי הכספי של המסע מאחוריו ובנקודה הזו הבעיות לא נעלמות אלא הן חושפות קשיים שהודחקו קודם.

לא מצאתי פיתרונות בדמות מיינדסט חיובי בנקודה זו וגם אין לי כאלה לטובת הקוראים. רק יכול לשתף איך אני התמודדתי עם נקודה שנראתה פעם רחוקה ולא רלוונטית וכעת התדפקה על פתח בייתי.

החודשים האחרונים

עוד רבות יסופר על האם להיות במצב הזה של הגעה לביטחון כלכלי ברמה הטכנית (זיק של תקווה 5) זו קרקע פוריה שבה פיטורים הם בלתי נמנעים. האם ניתן באמת להמשיך ולעבוד באופן משביע רצון ולנצור עמוק בפנים את היכולת הזו לשרוף את הכל. אולי כאן נפרדים האנשים שבנויים לחופש כלכלי מאלו שלא.

עבורי להגיע למקום הזה הפך את האפשרות להתקיים במקום עבודה לבלתי אפשרית. הזמנתי את הסוף בכל דרך. כנראה שהביטוי המובהק של זה היה שיחרור הרסן מהאופן שאני מתבטא, גם בקרב עמיתים, מנהלים וגם בדיונים. חדלתי לברור מילים והתבטאתי בצורה שהיא יותר מדי "זיק" וממש לא בהתאם לצביעות הפוליטית-אירגונית המקובלת. על זה ניתן להוסיף שהתחלתי להגיע למשרד סביב 10 דרך קבע ולא טרחתי להשלים שעות בערב כפי שאולי היה מצופה. אולי גם עלתה תדירות הפעמים שעל מסכי הופיע פייסבוק ולא אקסל או מצגת power point. את כל אלה השלימה שפת הגוף בעודי נעמד לא פעם במסדרון בתנוחה של "הנה אני במרפסת נהנה מהנוף".

בעת הזו, כל משימה הגבירה את הדיסוננס בין התכנות החופש למועקה שכרוכה בביצוע משימות שגרמו לי כאב פיזי. פיזיקאי יודע היטב שאם מניחים כדור בשיווי משקל לא יציב, על פסגת הגבעה, הוא יחליק מטה, פשוט לא ברור מאיזה כיוון.

האינטואיציה אמרה לי להתראיין לפודקסט כי הרגשתי שזה באוויר. באופן לא מודע נערכתי לשינוי. היה לי חשוב התיעוד של הרגע שלפני.

ויש עוד משהו שלמדתי על עצמי בחודשים האלה. ככל שהפנמתי שאני טכנית יכול לפרוש, התעצם בי הרצון לעשות עוד ועוד דברים שטרם עשיתי. ועשיתי. זה כלל מספר מיזמים שקידמתי בכמה חזיתות. כה אימצתי אל חיקי את החופש הקרב שהשקעתי בקבלתו והזמנתו. ניתן לומר שהפכתי לכה עסוק בשלב הבא שמציאות של עזיבת העבודה השכירה הפכה לא רק אפשרית, אלא בלתי נמנעת. עלה על גדותיו הריגוש מפוטנציאל הדברים שאני יכול לעשות ביום שאחרי.

אחד הרגעים המכוננים מבחינתי במעבר לשלב הבשלות לשינוי היתה אמירה שתחרט בזכרוני לעד שאמר בני ג': "אתה כבר שקוע בדברים אחרים ואתה לא איתנו. אם תתפטר מהעבודה יהיה לך זמן לעשות את הדברים של הערב בבוקר ולהיות איתנו בערב". אין כמו אמת חדה כמו סכין של ילד בשפתו הפשוטה בשביל לסטור חזק בפניך.

אז אם אני מנסה לסמן את נקודת האל חזור בהפנמת הכורח לעבור למצב החדש תהא זו הנקודה שבה העבודה השכירה החלה מעכבת אותי מלעשות משהו מהנה יותר ואולי אף רווחי יותר. מהרגע הזה סיום הפך לבלתי נמנע, בלי קשר ליוזם (אני או המעסיק). וזה מחדד את חשיבות קיומה של העשיה מחוץ לעבודה כתנאי ליצירת גשר לעולם הבא.

הרגע הזה שמשהו ממלא את כל מאודך זה השלב להתקדם לחופש כלכלי ובכלל. להתקדם למשהו שעושה לך טוב.

החודשים האלה היו מורכבים שלא לומר קשים כי ידעתי שאני לא ממש חייב להיות בעבודה ויש דברים יותר מעניינים שמחכים לי בחוץ. המחויבות נפגעה ולא אהבתי להגיע במצב הזה למקום העבודה. הרגשתי בעצמותיי שהמעבר הפך להיות בלתי נמנע.

השילוב של רשת ביטחון, עניין ופוטנציאל הכנסה זה שילוש קדוש שיצרו את המצע לשינוי ויצקו יסודות איתנים לקיומו.

הגדלת שול ביטחון פיננסי, התקדמות הכנת השלב הבא וייאוש ממה שעלי לעשות בעבודה השכירה יצרו מעגל קסמים. היה זה היה כדור שלג שהלך וגדל במהירות גדולה.

אי מימוש היציאה לחופשי הפך בגדר הלא אפשרי עד כדי מנוגד להיגיון. הגעתי לנקודה שלהישאר הפך למעשה הלא רציונלי.

הייתי ערוך ומוכן ליום פקודה. וכשזה תפס אותי, הייתי מוכן ושלם כמו שלא הייתי מימיי.

כך היה.

ה-11/3

צדיקים - מלאכתם נעשית בידי אחרים.

התגריתי במודע או לא במודע יותר מדי במזל. אולי זימנתי את זה דרך חשיפת הקלפים וההתנהגות שמבטאת חופש במקום שבו ראוי להראות כלוא וכנוע. מה חשבתי לעצמי? למה שבוס יחבב רעיון של חופש כלכלי? מה לעזאזל? הרי מלכתחילה זה מדבר ל*אולי* 1% מהאוכלוסיה שגם מתוכה רק אולי 20% יפעלו אקטיבית להשגת המטרה. הרוב פשוט אוהבים לעבוד ומגדירים עצמם דרך העבודה, עובדים מ-8 עד 19, חוזרים לביתם, משכיבים ילדים לישון, כמו בני אדם "נורמליים" וזהו. למה שהם יחבבו איזה זיק חדל אישים?

התשובה היתה מתבקשת. זיק התגרה פעם אחת יותר מדי והזמין את המנהל להוציאו כדי שיחסך ממנו לצאת בעצמו. אין פה הסבר אחר. איזו עוד ברירה השארתי לו? לו עובד היה בא אלי ומספר על זה שהוא פסע מחופש כלכלי ומגיע לעבודה, לא עלינו, ליהנות... הייתי שולח אותו לטימבוקטו עם כרטיס בכיוון אחד.

זומנתי לשיחה ב-4 עיניים עם המנהל. כמה משפטים של התעניינות מזוייפת התחלפו במהרה בצורך בהתייעלות, משהו על מחויבות או איזה שיט.

הוצע לי שימוע. שמח שאספתי עצמי ואמרתי, כמו תמיד, את האמת שלי: "אצא בראש מורם, לא אבזה את עצמי ולא אלך לשימוע. אכן התקשיתי לשמור על אותה עצימות בעבודה כפי שהיתה קודם".

קצת לא עיכלתי אבל בתוך כל המילים קלטתי שאני יכול ואף מוזמן להתפנות לכל הרוחות מרגע זה ושיצרו איתי קשר.

אף נמנעו ממני הייסורים שבביצוע מטלה סופר מעצבנת שהוטלה עלי יום קודם. למחרת יכולתי פשוט לשלוח את ההודעה הכי משחררת לאותו מוביל משימה "העסקתי הופסקה, נא פנה לבוס שלי להמשך טיפול".

הנה התממש חלומי הגדול. זה שחתרתי אליו בכל מאודי. הבנתי כי ממחר אני לא הולך לעבודה. אבל זה עדיין לא היה פשוט להיות מפוטר. לא משהו שנתקלתי בו קודם - שאומרים לי שאני לא עושה את עבודתי.

אבל זה היה לטובה. עם יד על הלב, באמת לא נתתי מה שיכולתי. זה היה קשה בשבילי וזה היה לא הוגן כלפי המעסיק.

יש דברים שהם לא נמנעים.

הייתי כבר בלתי שביר במשך מספר חודשים. חשבתי שיש עוד כמה חודשים לתת כדי לצאת "מוכן יותר". כנראה שלא ניתן באמת להתכונן לגמרי.

לאורך שנים בניתי את היכולת הזו. שפיטורים לא ימוטטו אותי. וביום פקודה, הרגשתי עד לשד עצמותיי את מהות הכוח הזה שבחסינות כלכלית. להיות מפוטר לראשונה בחיים דווקא בנקודה שזה לא משנה זה להרגיש הכי חזק שיש. זו התממשות החופש.

בזאת הוא שם קץ לייסוריי ולפתע חשתי בהקלה עצומה. רוממות רוח שמילאה אותי והרגשתי מרחף באוויר, ללא משקל. לא מודע למתרחש סביבי והכל החל להופיע מולי בהבזקים.

אז בסוף בסוף לא היו זיקוקים. לא היה הרבה. אולי כי לא התכוננתי, וזה בא במפתיע. היה מעט הלם. סיפרתי לחברה טובה שהיה לי חשוב להפרד ממנה ויצאתי לאחרונה כאדם שכיר ממקום עבודה. שכחתי את מכתב הפיטורים על השולחן. משם רק רצף תמונות של הליכה לכיוון האוטו ומשם מיהרתי להגיע הביתה.

הדרך הכי לא איך שתכננתי. וטוב שכך. כי מה זה משנה, איך נראה הרגע. העיקר זו התוצאה שלה פיללתי כל ימיי ולמה שיבוא בעקבותיה, החופש.

מיהרתי לכתוב ולתעד בפוסט בפייס את התחושות כדי שלא יברחו ממני. הזוי כמה היה לי חשוב "להחזיק את זה".

כך נראיתי והרגשתי בחודשים טרם הפרישה ובימים שאחריה. הוכן ע"י הקורא הנאמן יחזקאל גליק.

התחלה, סוף, התחלה

מה תרצה להיות כשתהיה גדול?

להרוויח כסף בלי לעבוד קשה, ענה זיק הילד בן ה-6 לאמו.

נשאתי את החלום הזה מאותו יום ולא שיחררתי. רדפתי אחריו גם כשהיה קשה, גם כשהייתי בעמדת שמירה בצבא, גם כשהייתי קם משנתי, כשהייתי הולך לישון. הבנה של מה זה להיות חופשי הלכה והתעצבה והשתנתה.

לא כולם בנויים לחופש כלכלי. אני לא מתכוון בהכרח להיבט הכספי (אליו דווקא רבים יכולים להגיע), אלא בהיבט המנטאלי של לרצות את זה ולעבור לתוך זה כמהים לגלות את שפע האפשרויות, הצבעים, הצלילים וההזדמנויות.

אני כן.

אני רק מספר ימים אחרי אבל לא רק שלא נולדה חרטה, אלא אני שלם עם העולם החדש שמתגלה לנגד עיני יותר מאי פעם, ויותר בכל יום. זה ממלא אותי כמה השתלם לרדוף אחרי זה, בדרך שלי, להיות כמעט תמיד החריג, בהתנגדות למוסכמות, בפה נטול המעצורים שפעם פותח הזדמנות ופעם סוגר אחת אחרת, בפרצי תשוקה, בסגירת דלתות על מקומות שחשתי בחילה מהם, בהחלטות אמיצות, בחששות, בהתגברות על הקשיים והשתקמות מאכזבות. כל רגע שעברתי מאז היותי אותו ילד עיצב את הדרך והוביל לנקודה הזו.

כל מסע הוא אחר, זה היה המסע שלי.

מאמץ אל חיקי ומחבק את היכולת לבחור. לבחור בכל יום איך הוא יתחיל, איך ימשיך ואיך יסתיים. האם אשן מעט יותר, האם אלך עם ילדיי לאכול גלידה, האם אקדם פרויקט חדש בבית או בבית קפה, האם אעשה אימון בבוקר, בצהריים או ערב, את מי אפגוש אבל לא פחות חשוב - את מי לא אפגוש.

"איך תשרוד עם הסכום שצברת, הרי הוא גבולי?" החלו לצוץ הספקנים. אל תדאגו לי, תדאגו לעצמכם. פרשתי בנקודה המושלמת מבחינתי שבה יש לי מספיק להרגיש בטוח אבל גם בשלב בחיים שאני בפיק של היצירתיות והתשוקה ליצור עוד הזדמנויות שודאי יכניסו עוד כסף. לא מתוך כורח השרדותי ולא דרך ליקוק דרכי במעלה ההיררכיה הארגונית, אלא מתוך מרחב שיצרתי ב-10 אצבעות בו, בתנאים שלי, אני מעצב את חלומותיי.

ברור לי שהחודשים הקרובים יהיו מטלטלים שבהם לאחר שהאופוריה תדעך מעט, העצימות של הבחירה תגבר ותוליד שאלות חדשות. אני מעט חושש אחרת לא הייתי בן אנוש אך בעיקר אני מתרגש כמו שלא התרגשתי מימיי.

אני מוכן לקראתך, חופש!

תם ולא נשלם. נתראה מהעבר השני.