להיחלץ מכלוב הזהב זו החלטה לבחור בעצמי

חלקו של האתר "עלילות זיק" הוא אוסף של כלים חשבונאים שמאחוריהם נוסחה סגורה. באם תכניסו מספרים פנימה תקבלו תשובה שנקבעת באופן חד ערכי. הצד האחר של "עלילות זיק" הוא בלוג המשקף תנועה ושינוי בחיי. אוסף של רשומות אודות מסע שלא ניתן למסגר לתוך נוסחה.

אני צומח ומשתנה בתוך המסע הזה שלי ליעד של פרישה מוקדמת והדרך לשם משתנה לנגד עיניי. מדהים כמה זה בלתי אפשרי לכתוב את הסיפור מראש, כמה החיים אינם גיליון אקסל. האקסל כולל יעד מספרי לגודלו של תיק ההשקעות ואת קצב ההגעה אליו על סמך ההכנסות וההוצאות, קר ומנוכר. הגיליון לא מסגיר ולו קמצוץ מהמשמעות של לחיות את החיים עצמם. מסע הוא לא הגעה למספר. מסע הוא חיי היום יום על כל הצבעים, הקולות, הקשיים, החלומות, החוויות והכישלונות. אלו מתגבשים ושוב משנים צורה כהרף עין. ילידי האייטיז בטח זוכרים את מנורת הלבה שבה בועות שעווה מתגבשות בראש המנורה וברגע של משקל גדול מדי מתרסקות לרסיסים קטנים, בכדי להתחיל לצמוח שוב לכדי צורה חדשה ולהתנפץ שוב לגורמים. תהליך אינסופי של פירוק ובניה מחדש. זה המסע בהתגלמותו.

כפועל יוצא מאופיו ההפכפך של המסע, מה שהיה נדמה פעם כמו הדרך הנכונה עשוי במקרים רבים להתגלות כנתיב מתעתע או דרך בלי מוצא. מסלול שהלב לא שלם איתו ושנדרש להתאימו מחדש.

בכל רגע נתון אני יודע רק מה היה עד עכשיו ומה מתרחש כרגע. אין לי ודאות לגבי איך יתעצב העתיד ואיך אני אשתנה לתוכו. זה חלק מהדרייב שמניע אותי - חשיפת המסע עצמו, כמו כרטיס גירוד. העתיד נקבע על פי ההווה. בדיוק כמו בתכנון השקעה. אין הרי דרך לחזות מה יהיה, כל שניתן לעשות זה לבחור את הדרך על פי מה שידוע לנו כעת, לבצע התאמות אם נדרש בעתיד לכשיחשפו פרטים חדשים.

לפני שנה פחות 3 חודשים פירסמתי מאמר אודות המצאותי בכלוב של זהב במקום העבודה. המאמר, למי שזוכר, היה מגואל בחוסר שלמות עצמית בנוגע לדרך בה בחרתי. תארתי כיצד אני נשאר מבחירה במקום עבודה שהוא "כלוב של זהב" מאחר והוא מאפשר לי שיוט ללא מהמורות אל עבר הפרישה המוקדמת, זאת על אף שאין בי אש בוערת מהעשייה בו. האם שכנעתי עצמי מתוך חוסר נכונות לצאת מאזור הנוחות? יתכן. האם הכתובת שהתפנית קרבה היתה על הקיר? כנראה שכן.

באופן לא מפתיע, אט אט, זה כרסם בי יותר ויותר. הצללית על הקיר הלכה וגדלה עד שהפכה לשד אל מול עיניי. לא יכולתי להעמיד פני עיוור כנגד הכתובת שמרוחה למולי. עוד יום ועוד יום שלא הייתי בטוח מה המטרה שלשמה אני מתעורר בבוקר. היה לי ברור כמובן שיום ביומו עלי להתעורר, לנסוע, לשהות במקום מסוים ולחזור בשעה מסוימת אל תוך רוטינת הערב המשפחתית. אבל לא באמת הבנתי לשם מה אני קם כל בוקר. חוויתי גסיסה איטית. הייתי מצוי במעין יציבות מחרידה שבה לא מצאתי אפילו אנרגיות לחשוב על לשנות אותה, שלא לומר על לפעול כדי לשנות אותה. זה הלחיץ ודיכא אותי, כרוניקה של הרס עצמי.

לעיתים אני מעדיף לקבל סטירה מצלצלת על פני להמצא על מה שנראה כמו מישור, אך בעצם זה שיפוע מתון שמדרדר אותי עשירית מילימטר בכל יום. בניגוד לסטירה שגורמת לך להזדקף בבת אחת, שחיקה איטית מתעתעת בך, מטשטשת את המרווח שבין רצון למציאות, בין תקווה לאבדון, גורמת לקבל בכניעה את ההווה שהוא לא אסון ברמה שדורשת שינוי מיידי אך גם לא מי שאתה באמת רוצה להיות.

חוויתי דימום איטי שבו התחלתי לאבד את עצמי. קיום תת אנושי שבו לא הצלחתי לזכור כבר מה מרגש אותי, מה מסעיר אותי, מה באמת היכולות שלי. הרגשתי שאני מאבד את עצמי קצת בכל יום אבל המון על פני תקופה. על כן, קיבלתי החלטה מודעת לסטור לעצמי, רגע לפני שאשכח שניתן אחרת ואכלא לנצח בממלכת הדימדומים, בגלקסיית השממה האינסופית. זה נשמע מדכא, אבל היי, לסיפור הזה יש סוף טוב.

חברה טובה פעם אמרה לי בנוגע לעבודה שהיא לא הרגישה הגשמה בה: "אני מרגישה כמו זומבי. גופי מתפקד בביצוע פעולות יום יום אבל איני מרגישה באמת כמו אדם". וכך היה במקרה שלי. הייתי בנקודת סטגנציה שסברתי שאוכל להתמיד בה, בשיוט אל החופש. טעיתי. אולי אפשרי לשייט לפרק זמן קצוב אך לאורך זמן זו מציאות לא בת קיום, לא עבורי בכל אופן.

למרות שכבר זמן מה פעפעה ההבנה ששינוי הוא בלתי נמנע, זה לא הספיק להטות את הכף לכיוון החלטה. רצף של נסיבות הוביל להתגבשות מסה קריטית שבעקבותיה גמלה בליבי ההבנה שאני חייב שינוי ויפה שעה אחת קודם. ראשית, כמו על כל בית בישראל, גם על בית משפחת הולילנד לא פסחה האינפלציה. זו הורגשה בכל סעיף וסעיף אך בייחוד הורגשה בהודעתו של בעל הדירה לייקר את שכר הדירה שלנו ב-10%. המשכורת, מנגד, נותרה קפואה. היה לי קל לקרוא את התמונה - שידרוג השכר באופן משמעותי זו התרופה היעילה מבחינתי לאינפלציה הגואה. יש מצבים שקיצוץ נוסף בהוצאות כבר אינו אפשרי או לפחות אינו אפקטיבי מספיק או כואב מדי ובנקודה זו יש לפנות להגדלת הכנסה באופן ניכר. שנית, בני הצעיר א' אובחן עם צרכים מיוחדים. סיטואציה לא פשוטה שדורשת זמינות גבוהה יותר עבור הילד וגם משאבים כספיים גדולים בהרבה. ילדים הם זרז של שינוי חיובי בחיינו וזו היתה דוגמא קלאסית. שלישית, גם התיק שלי לא חסין לירידות בשוק ההון. התיק דימם לא מעט מתחילת השנה. כמובן שאין משמעות הדבר שאבצע אי איזה מהלך היסטרי אבל כן ראיתי את השווי הנקי שלי מתכווץ. הרגשתי שעלי לתת בוסט לקמפיין שלי בדמות הכנסה גבוהה יותר שתאפשר הזרמת כסף זך לתוך התיק שיקנה יותר מהסחורה המוזלת ויאפשר שיקום מהיר לשווי בדרך לחזרה מלאה למסלול.

יש את הרגעים שאחרי תקופת רביצה באזור הסטגנציה, אני בוחר להתעשת ולהתמלא באנרגיה לעשיה. כאן זה קרה, בנקודה שבה לא יכולתי לשקר לעצמי עוד. הכה בי שמציאות של היעדר מטרה לקום עבורה בבוקר היא לא ססטיינבלית אפילו אם היא מובילה לפרישה מוקדמת. גם ליעד נחשק לא אוכל להגיע בדרך לא דרך. הבנתי שחוסר שינוי יוביל לאובדן של כשירות תעסוקתית. התמדה בקיים תגביר השחיקה רגשית. החלטתי להפסיק לעסוק בשכנוע עצמי ולפעול. במשך שנה וחצי הייתי כלוא בכלוב של זהב. כנראה שגם לי יש את הסף שלי.

ההחלטה לשנות הגיעה לפני כחצי שנה פחות או יותר, אבל באופן מאוד לא סטנדרטי עבור מי שמחפש שינוי בחייו. על אף הרצון הברור לשנות, נשבעתי לעצמי שהשינוי יגיע אך הוא יקרה בתנאים שלי, באופן אופטימאלי מרוב הבחינות בראייתי הנוכחית. הזמן לפרישה מוקדמת הולך ומתקצר. מצד אחד הוא ארוך מדי מכדי "למשוך" בעבודה הנוכחית עד הסוף, אך מנגד הוא קצר מדי מכדי לשנות למשהו סאב-אופטימלי. החלטתי להיות מאוד ממוקד במה נכון עבורי ולא להתפשר על משהו שהוא פחות מקיום מספר דרישות יסוד. שיחקה לידיי היציבות האינסופית בעבודה הנוכחית בכדי למצוא בנחת את המקום החדש שיענה על דרישותיי. זה אמנם לקח יותר זמן, אך אני שלם עם הבחירה.

מה שחיפשתי כלל:

• מקום שבו האנשים נראים ממהרים לאנשהו. רבות ניתן לומר על מקום על פי ביקור יחיד. יש את האנרגיה הזו שמרגישים במקום שבו יש עשיה. היה לי חשוב להרגיש את האנרגיה הזו במיסדרונות ובוקעת מתוך החדרים. אני קורא לזה מעבר ממנטליות של הדפסת כרטיס למנטליות של עשיה. מנטליות ו-vibe כאלה ממלאים אותי באנרגיות חיוביות, המצב רוח משתפר והיום עובר מהר יותר. חשוב גם לציין שזה משהו שאצלי משפיע על כל יתר היום, גם אחרי העבודה. אם, מנגד, העבודה מכרסמת בי, שאר היום מושפע ואני טוב פחות עבור עצמי ועבור משפחתי.


• מקום שמעודד הישגיות. זה אולי נשמע מובן מאליו עבור רובכם אבל לא בכל מקום זה המצב. יש בימינו מקומות שהקידום מבוסס ותק בלבד. מצב זה, בלשון המעטה, לא מעודד מצוינות אלא מתגמל בינוניות. אתה ותיק מספיק והחזקת מעמד עם דופק יציב במשך מספיק שנים? תקודם בשכר ובמעמד. עשית מעל ומעבר? יזמת? כל הכבוד אבל אין לכך כל השפעה על התגמול, יש תור לפניך. מדיניות כזו משפיעה באופן רוחבי על חברה ומייצרת בתוכה תהומות של בטלה, דיכאון ושממה. מקום העבודה אותו אני מסיים היה כזה במידה רבה. אני משוכנע שמקום שמתגמל לפי הישגים מייצר דינמיקה שונה בתכלית שבה יש אינטרס למצות את כישורי העובדים. זה מה שאני מחפש בעת הזו.


• שיפור של 20%-30% בשכר. זהו הסדר גודל של השיפור שלכשעצמו מצדיק שינוי מקום עבודה, לדעתי. כשמדובר על שינוי של 5-10%, זה לבדו אינו מצדיק לטעמי שינוי מקום עבודה ולו כי רק התנאים הנלווים בכל מקום הופכים את היתרון ללא ודאי או לא מובהק. כשהפער הוא באזור של ה-20%-30% היתרון של ההחלפה, בהיבט הכספי, הופך למובהק, גם מבלי לצלול להשוואות אינסופיות של יתר החבילה. פער כזה בשכר יתן מכת נגד לגידול החד בהוצאות המשפחה ואף יאפשר לי לשפר את קצב ההפרשה לתיק הפרישה שלי. באופן זה אוכל להתקדם לפרישה בפסיעות גדולות יותר ולהקדימה, או לפרוש באותו זמן עם מרווח ביטחון נדיב.


• עבודה בעיר מגוריי. ישמע אולי מופרך אבל זה תנאי שלא הייתי מוכן להתפשר עליו. כשמדי יום ביומו נסיעה של 20 דקות הופכת לנסיעה של שעה לכל כיוון עקב פקקים אינסופיים, זה קשה ושוחק. נסיעה כזו מתאפיינת בעצבים, רמזורים, הדחפויות, חיתוכים, צפירות. אחרי נסיעה כזו הגעה לעבודה היא בתחושה ש"זהו, עכשיו אני נח". הבטחתי לעצמי שהמקום החדש יהיה בעיר מגוריי, בלי שהנסיעות ישחקו את נשמתי ובלי שיכלו זמן שאיש לעולם לא יחזיר לי שנשרף בכבישי ישראל. זמן הוא המשאב היקר ביותר ואחת הדרכים הטובות לקבל עוד ממנו היא לבלות פחות בדרכים. בדיעבד האילוץ הזה עיכב מאוד את מציאת העבודה.

מדוע היה לי כה חשוב למצוא מקום שיקיים את הדרישות הללו? 3 שנים לפרישה מוקדמת זה פרק זמן אמנם לא ארוך באופן מיוחד אך הוא בהחלט לא ניתן להזנחה. היה לי חשוב לעשות כמיטב יכולתי למצוא מקום שיאפשר גמיעת התקופה הזו באופן שאני רוצה. יתרה מכך, איני רוצה לפרוש מתוך מציאות שאינה נוחה לי. אני מעדיף להמצא בסביבת עבודה שלא יהיה לי לחץ לעזוב אותה ברגע הראשון שאוכל. אני מעדיף את ה"צרות הטובות" של התלבטות אמיתית האם כדאי לי לפרוש ברגע הראשון שאוכל או שמא יש לי אתגר שלא השלמתי במקום העבודה ויש בי חשק אמיתי להשלימו. אני מעדיף להיות במציאות של קבלת החלטות מתוך שלווה פנימית והתלבטות בין אפשרויות טובות, על פני עמידה על סף תהום כשמוט מחודד נעוץ בגבי.

ומרוב שהייתי מוכוון לשינוי הזה באופן שאני רוצה אותו, הוא קרה. כמו האדם שמגיע ברכבו לתל אביב ומדמיין בעיני רוחו שימצא חניה ואכן מוצא כזו.

האם יש סיכון בהחלטה?

ויתרתי על עבודה יציבה באופן אינסופי בעבור משהו הרבה יותר לוט בערפל אך בשכר גבוה משמעותית. על הדרך אעבוד קרוב לביתי וכנראה במשהו מעניין ומסעיר בהרבה. תשואה באה עם סיכון תמיד, גם כאן. בעבודה יציבה בתת-שכר משלמים פרמיה על היציבות. במצב שלי לא היה היגיון לשלם פרמיה גבוהה באם הפרישה קרובה. היה זה סיכון מחושב ואין בי חרטה עליו. איני אדם שמתחרט אחרי שמעשה נעשה. ההתרגשות מהשינוי מנצחת.

שואלים אותי מה אעשה בעבודה החדשה? אני עונה שאני לא באמת יודע ועבור השואלים יש בכך סיכון לכשעצמו. בראיה שלי כל עבודה מתחילה בלי הבנה בהירה לגבי מה היא צופנת. אני יודע שהטייטל לא חושף אף פעם את העיסוק האמיתי. יתרה מכך, העיסוק האמיתי תלוי מאוד בכיוון שאני אבחר. אדם עושה את התפקיד.

האם העבודה החדשה תהיה כה נפלאה? אין לי מושג. יש סיכוי שלא, קופת שרצים יש בכל מקום. גם אם זה נתיב שגוי אין לי כל בעיה עם זה, אדע להתקדם משם למקום נכון יותר על סמך המסקנות שאפיק.

מחשבות לסיום וברכה לשינוי

היתה זו אפשרות קיימת לרחף לי בגלקסיית שממת האינסוף עד שהתאריך היה מראה את "יום הפרישה". היתה לי עבודה פסיבית בכל היבט אפשרי, "חלום" יש שיאמרו. אט אט הבנתי שלאורך זמן זה לא מצב בר קיימא.

גאה בעצמי על שלא השתהיתי יתר על המידה עם ביצוע השינוי, צבטתי עצמי בחוזקה בכדי לחולל יקיצה יזומה אל עבר התחדשות. התמהמהות לא היתה הוגנת לא כלפי עצמי עקב שחיקת נשמתי, לא כלפי כישוריי על שלא היו באים לידי ביטוי, לא כלפי משפחתי שהיו מקבלים גירסה פחותה שלי ולא כלפי המעסיק שלא היה מקבל את היכולות האמיתיות של אדם כבוי ששילם לו משכורת.

במסע לחיפוש עצמי, אסור להיתקע בנקודה שעוצרת אותנו. אני מכיר מקרים של אנשים שלא ביצעו שינוי למרות שהנפש שלהם זעקה: "שנה". דברים לא משתנים ומשתפרים מעצמם אם לא משנים אותם. הישאבות לנקודת הסטגנציה עלולה לכבות אותנו לנצח אם לא נפעל בזמן.

עצם המסע והחיפוש אחר עצמנו יש בהם משמעות וריגוש. ביצוע שינויים מלמד אותנו על מה אנחנו אוהבים לעשות ומה לא. אם נשארים באותה נקודה מפספסים גילוי של אפשרויות חדשות. הדינמיקה והתנועה הם חשובים וגם מוסיפים משמעות לחיים, ואולי הם הם החיים עצמם.

לאן עוד יוביל אותי המסע הזה לחופש כלכלי שבעצם הופך להיות מסע של גילוי עצמי? אין לי קצה חוט, זה מה שמרגש ונותן לי את הרצון להמשיך ולגלות, לחשוף את כרטיס הגירוד שלי.

זה הזמן זה היום זה הרגע
החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים