חטא הנוחות בכלוב של זהב

פורסם בתאריך: 01/10/2021, 07:06 | 9 תגובות

הפרישה המוקדמת היא חלום, איני מסתיר זאת. עוד כשהייתי ילד (גיל 5 בערך), כשאמי שאלה אותי "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?", השבתי לה בטבעיות: "להרוויח כסף בלי לצאת מהבית". כך סימנתי לעצמי את חלום העצמאות הכלכלית מבלי לקבל השראה מאף אחד. משהאישיות שלי התעצבה, נהיה לי ברור שיש לזקק את הרעיון ולבטח הבנתי שלא ארבוץ בחוסר מעש סביב השעון על הספה מול הערוץ החביב עלי "יורוספורט". המהות הפכה להיות השגת היכולת לקיים את עצמי מבלי לצאת מהבית גם אם בפועל זה לא יהיה המצב.

בכדי להגשים חלום כמו הפרישה המוקדמת או אפילו סתם לשהות בנוחות על פני האדמה ברגע מסוים, יש לשלם מחיר. חד וחלק. המחיר יכול להיות ברור ומודע או אפילו בלתי מודע שיתברר בדיעבד. לכל החלטה בחיים יש מחיר ומשמעות. אני חושב שאם אעמיק בכל החלטה שלקחתי, כולל באלה שעל פניו נראו "אופטימליות" אז, לבטח, אגלה ששולם מחיר, שנעשו פשרות ושאולי ניתן היה לעשות טוב יותר. עם זאת, אני לא אחד שמנתח יתר על המידה את מה שהיה או מלקה את עצמי על טעויות. מה שהיה היה ויש להתמקד במה שיהיה. ועדיין, יש סוגיות חשובות יותר מאחרות וכאלה שעבורן טיב ההחלטה שקיבלתי והאופטימליות שלה ביחס להשלכות עלולה להיות מוטלת בספק.

אחת מאותן החלטות שנויות במחלוקת היא להתמיד במקום העבודה הנוכחי שלי, לפחות בשלב זה. ולמרות, שבמבחן הסבירות, מדובר כנראה בהחלטה ראויה, עלי לכל הפחות להיות ביקורתי כלפי עצמי בנוגע אליה. אני מנסה להבין עם עצמי אם הבחירה להתמיד במקום העבודה הנוכחי שלי וגם ברמת העצימות שבה אני עושה זאת היא לא פשרה שמתחדדת נוכח ראיית קו הסיום של השגת הפרישה המוקדמת.

במקום עבודתי הנוכחי כל יום דומה לקודמו. לעיתים אני לא משוכנע שאני יודע איזה יום בשבוע עכשיו. מניע את עצמי בכבדות על הכיסא המרופט אל עבר המקלדת, אין ברירה, צריך לייצר תפוקה כלשהי. אין בי התשוקה האינסופית לעוט על כל משימה. האש לא בוערת. אני מבצע את תפקידי באופן ראוי, אבל אני מסוגל ליותר. מי שמהפכן באופי שלו, יבין היטב את ההבדל בין "לבצע" לבין "לחולל ניסים". חוללתי ניסים בעבר ואני מסוגל לזה גם כעת אבל משהו עוצר אותי.

פעם הייתי בטוח שיש להילחם כל רגע וכל שניה לטובת ההגשמה האינסופית בעבודה. כל שבריר של רעיון היה הופך לפרויקט עטור פרסים וניצחון. היתה סביבי הילה של קוסם שכל שנדרש זה לספק לו שבריר של רעיון ולפגוש אותו בקו הסיום. כשהניצוץ היה נדלק לא ניתן היה לכבות את האש. סופת טורנדו היתה מתחוללת וסובביי היו מצטרפים או זזים הצידה בכדי לא להפריע. מה שהימם פעמים רבות זה הקצב המטורף של הביצוע ומציאת פיתרון לכל בעיה. כשהזיק היה נדלק, בלתי מושג, מסובך מדי או בלתי פתיר היו נותרים מחוץ ללקסיקון. הארון שלי עמוס פרסים, תעודות וזכרונות. אני לא מתרפק על העבר כי אם זה כבר הושג זה לא מרגש יותר.

אני לא מאשים את מקום העבודה הנוכחי בכיבוי הזה שאני חווה. נכון יש מקומות מלהיבים יותר, אבל ניתן, במו ידיך, ליצור את הריגוש. אני עצמי דיקלמתי מתוך אמונה שלמה לכפופים תחתיי "אדם עושה את התפקיד ולא ההפך". באם לא ניתן לייצר את הריגוש, ניתן להחליף מקום עבודה ולרדוף אחריו.

יש מספר סיבות לשינוי הזה בתפיסה שלי, שלא תמיד אני שמח על שאימצתי אותו.

כשאתה נלחם על ליצור פלא שאיש לא חלם עליו, פעמים רבות, לאיש לא אכפת, לפחות בהתחלה ואתה בודד במערכה. לכל היותר, יניחו לך לנפשך לנסות בלי בהכרח להאמין שאתה יכול. היחס של המערכת מתחיל להשתנות כשיש תוצאות. אט אט יותר ויותר שותפים נולדים לסיפור ההצלחה עד שהבעלות על היצירה מטשטשטת ולפעמים אף נגזלת. גרוע מכך, בכדי "להאיץ" את תהליך הפיתוח כשלפתע נגלה הפוטנציאל, היצירה עלולה להיות מושחתת. איני תמים, כשאין לי בעלות על היצירה שלי, אך זה טבעי שיגיע יום הפרידה, היום בו צריך לשחרר. זו תוצאה נורמטיבית, אם כי לא מהנה במיוחד, של בחישה המונית בקדירה. של עבודה כשכיר.

יש גם את סף הריגוש שהשתנה. ככל שחולף הזמן, אני צריך משהו מסעיר יותר ויותר בכדי להיות מסוגל להתרגש מבחינת עבודה. הרף עולה כל כך שאני כבר לא בטוח שאצליח למצוא בקלות מקום עבודה שיסעיר אותי. על כן, אני מוצא את מלאכת חיפוש העבודה לעיתים חסרת טעם. בהיעדר ריגוש גם התפוקה יורדת, מנגנון של הרס עצמי. ההבדל בין זיק דלוק לכבוי הוא כל כך תהומי שלא ניתן להאמין שהם מתקיימים באותו אדם.

ויש את הריגוש מעיסוקים אחרים שאינם עבודה, בדומה לריגוש מדייט ראשון, בדומה לריגוש של צפייה בשיקגו בולס בשידור חי בשנות ה-'90. אחד מהריגושים האלה זה האתר הזה שאני בורח אליו לא פעם כי פשוט הוא מלהיב יותר. ריגוש אחר הוא העיסוק בחתירה לעצמאות כלכלית וההתמסרות לחלום הזה. קיומם של הריגושים הללו מייתר פעמים רבות את הצורך להתמוגג גם מהעבודה השכירה. פשוט כי אני מרגיש שעולמי מלא גם במצב הנוכחי.

ומרים גבות ככל שזה יראה, יש את הנוחות הזו של לשייט אל עבר המטרה בתנאים נוחים וללא מהמורות. כלוב של זהב שמספק די צרכיי הדרושים בכדי לחצות את קו הסיום בעוד שנים ספורות. אין כל הפרעה לקדם את האינטרסים הצידיים שלי ואין כל התנגשות עם קיום חיי משפחה. מידת שביעות הרצון שלי במקום עבודה מורכבת מהסביבה האנושית, התנאים והאתגר. אם השניים הראשונים מתקיימים מעל ומעבר בהתאם לציפיות שלי, יש לי חשש מלקחת סיכון בכדי לסמן "וי" על קיום האתגר שספק אם ימצא ועל הדרך לאבד את השניים הראשונים. איפשהו אני מטיל ספק בקיומו של מקום עבודה שמקיים בשלמות את 3 הסעיפים ובתקופה שלפני הפרישה, אם עלי לבחור, אעדיף את סעיפי האנשים והתנאים. זו בחירה שקולה, כך לפחות נדמה לי.

Responsive image

אווירת סוף קורס של חיי תלות במקום עבודה? אתם תשפטו.

התפיסה של השתנתה. יש שיראו בזה משהו עצוב ואיני שופט אותם. הם יאמרו ובצדק האדם עושה את התפקיד ולא ההפך. אני באמת מעריך את הגישה הזו שדגלתי בה שנים רבות ועדיין אני משחרר ממנה כעת.

אולי זו רק תקופה. אולי זה אני שהשתניתי. אולי לא כדאי להעביר אפילו ימים ספורים, ובטח לא שנים, באופן בו חלק ניכר מהיום נותר חסר מיצוי.

לשאיפה לחופש יש מחיר ויש להבין זאת. היא מוציאה אותך לפעמים מאיזון ומטשטשת את הגבולות בין טוב לרע, סולם הערכים עלול להתערער. הכמיהה הזו למשהו אחר בעתיד, עלולה לדחוק לרגעים של תהום בהווה ולחוסר לחימה עבורו. איני יודע אם זה הפיתרון, אבל עלי להודות שכרגע זה המצב. יש רגעים שאני משוכנע שאני עושה את הסביר בהתאם לנסיבות אבל האם זה שכנוע עצמי מוטה?

אולי בבוקר הבא אדע טוב יותר אם זה מצב ששווה לתקנו.

Tomorrow is another day

אהבת את התכנים? הצטרף לרשימת התפוצה

9 תגובות

arielsig בתאריך 01/10/2021, 08:07

אהבתי מאוד את רשמייך

arielsig הגיב ל arielsig בתאריך 01/10/2021, 08:18

אולי כדאי לדייק ולאמר שאהבתי איך שאתה כותב.

קובי בריגע בתאריך 01/10/2021, 11:13

וואייי זיק איזה מאמר.
חלקים ממנו חשבתי שאני כותב.
בתמונה כתבת משהו למטה, אס"ק, כי אתה קרוב ליעד.
זה מסכם הכל, הייתי שם פעם, בהצלחה.

שיר סופר בתאריך 01/10/2021, 15:12

לפעמים אני חושבת שאתה דמות בתוך הראש שלי. תודה לך על מאמר מאתגר

זיק הולילנד הגיב ל שיר סופר בתאריך 01/10/2021, 16:13

לפעמים אני מנסה לבטא הכי טוב שאני יכול רגשות שאני בטוח שרק אני מרגיש. אני אומר לעצמי - אין מצב שלמישהו יש את השריטות האלה. ולתדהמתי, אני מקבל מבול של תגובות מקוראים שמזדהים. אני מגיע לאט למסקנה שבלוג הוא מעין קבוצת תמיכה דיגיטלית, שדרכה בני אדם מבינים שה"מוזרות" שלהם לא חריגה, לגיטימית ונורמטיבית.

אלון ר. בתאריך 02/10/2021, 10:37

כתבת יפה, אני בדיוק במקום הזה בתקופה האחרונה
רק שאני אגיע אל היעד רק בעוד כ6-7 שנים - תוהה אם זה נכון למשוך ככה עוד הרבה זמן.
מצד שני באמת התחלתי להקדיש זמן לתחביב/עיסוק חדש שיותר מלהיב אותי וככה אני יכול להתפתח למקומות חדשים במקביל

צביקה בתאריך 04/10/2021, 12:13

ראשית: יפה כתבת. ציינת מה היו מניעיך בעבר, נראה שהיה לך מעין מאבק עם עצמך על משהו שאתה מוותר עליו, וכעת אתה שוב שלם עם בחירתך.
עם השנים, אנחנו משתנים, המטרות שלנו משתנות, ובעיקר משתנה המשקל שאנו נותנים לבחירות שונות. קצת כמו בהשקעות: כשאנחנו צעירים ועם מעט מאד כסף, אין בעיה להסתכן, אבל לקראת הפרישה נוריד את רמת הסיכון (ולא צריך להסביר מדוע, נכון?).
מוקיר אותך על האומץ להודות בשינוי ולקבל אותו.

זהבה בתאריך 05/10/2021, 04:29

עדיף להתפשר במשך 20 שנה ועדיין להנות מדברים אחרים כדי שתהיה לנו את היכולת להנות מכל הדברים עוד 60 שנה אחרי...

בוריס בתאריך 10/10/2021, 04:27

כל אחד בוחר לעצמו, אני מחזיק בדיעה שונה.
להשאר הרבה זמן במקום לא מהנה, כשבוי על מנת לזכות בעתיד בפרס הוא פיספוס ענק של הדרך..
כמו לשתות יין זול או לאכול אוכל לא טעים. אתה מגיע לאותה תוצאה של שובע בבטן, אבל מפספס את הנאת הטעם.
אני מאמין שאפשר גם וגם ולהנות "כל הדרך אל הבנק".

אהבתם ורוצים לקבל תכנים נוספים? עקבו אחר עמוד הפייסבוק של עלילות זיק