זה לא חזיון תעתועים - מבט חוזר על ה-11.3.24, היום שחצה את חיי לשניים

חצי שנה עברה. מרגיש שאני ואתם צריכים עוד closure עם היום ההוא ומה שבא סמוך בעקבותיו. ומה זה אומר עליכם, לפני, תוך כדי ואחרי קו פרשת המים.

פוסט זה נותן עוד זווית על זיק של תקווה 6, פרק הנעילה של המסע שלי לפרישה מוקדמת.

איך אתם מדמיינים את יום היציאה שלכם מעבדות לחירות?

* החיזיון הבא כתוב בלשון זכר אך הוא פונה במידה שווה לשני המינים.

אתה נכנס באופן חגיגי למשרד של הבוס, כאילו כדרך אגב. הוא סבור שאתה רוצה לדווח להוד רוממותו על ההתקדמות במטלות, משחק אותה אפתי ואט אט מסובב את הכיסא לכיוונך עם חצי חיוך זחוח. אתה שומר על אלמנט ההפתעה לעוד רגע, לעוד שניה, בטרם תביא את סרט המתח של חיי העבדות אל אקורד הסיום הדרמטי והבלתי נשכח לו אתה ראוי. שנים על גבי שנים בנית את הקתרזיס בו המנהל ייענש על ההיבריס שבלקיחתך כמובן מאליו. היית לצידו בכל דיון, בכל מצגת ובכל גחמה, על חשבון הזמן עם המשפחה, על חשבון פיתוח אישי, על חשבון ניסיון לרקום חלום של חופש, על חשבון טריליארד דברים כיפיים יותר מלשהות במחיצתו, מלסור למרותו בכדי שהוא יצא טוב מול המנהל שמעליו.

בעודו סבור שזה עוד פרק אקראי בו אתה מדווח בכניעה על מימוש חזונו (הרי הוא כזה איש חזון ומצביא בעיני עצמו!), אתה מגיש לו בהתרגשות את הנקמה: "כל סוף הוא התחלה. בזאת מספק אני בהתאם לחוזה העסקתי חודש הודעה מוקדמת ואז I'm out. בוא נהיה ענייניים ונתחיל לעבוד על חפיפה מסודרת". בייחוד זה ישמח אותך אם אין למי לעשות חפיפה, כי אתה בלתי ניתן להחלפה. אחרי שיקפל את הלסת שנשמטה, בעודו מנסה לעכל את ההלם, הוא יתחיל לנוע בכיסא בחוסר נוחות, וניתן יהיה לראות שהוא אובד עצות איך להתמודד עם לכת העובד שאין לו תחליף. אתה תייחל בליבך שהוא ישאל: "לאיזה חברה אתה עובר?" ותשובת הניצחון תהיה: "אין יותר עבודה. איני תלוי יותר בתלוש השכר ובמקום עבודה בכדי לקיים עצמי". בנקודה הזו התרחיש האידאלי יהיה שהבוס יחליף צבעים, יתחיל להנחק ולגמגם מעט כשהוא מבין שבעוד חודש אתה מלך העולם בעוד הוא נותר עבד נרצע.

לאחר ההודעה הדרמטית שהיסטוריית החברה ניתן לחלק בעקבותיה לשניים, תתחיל במסע בין העמיתים שטרם שמעו ממך על תוכנית המאה. חלקם יהיו המומים וחסרי מילים וחלקם ידובבו אותך ואתה כמובן תשמח להרחיב מעבר למה שהם ביקשו לשמוע על איך הוצאת מהכוח אל הפועל את תוכנית הבריחה הגרנדיוזית.

לא בדיוק ככה, אבל פלוס-מינוס כן ככה, אני תיארתי לעצמי את היום.

גלגלתי בראש במשך שנים את יום הפרישה. ככל שהתקרבתי אליו הפרטים קיבלו גוף ותוארו בקווי מתאר שהלכו ונהיו מודגשים. ידעתי מה עיקרי הדברים שאומר. "אתה מכיר את זה שרצית משהו מאז שהיית ילד? יש חלום שמעולם לא נטש אותי. בניגוד לרבים שזונחים חלום, אני רדפתי אחריו בלי לעצור. בתורנויות בצבא, בישיבות משמימות, כשהייתי הולך לישון וכשהייתי מתעורר. לא לעבוד יותר. והגיע היום".

הטקסט היה מוכן, אך לא יצא לי להכריז עליו בפתוס בלתי נלאה.

עזבו שלא הייתה שיחה כזו כלל. כנראה בגלל שלא בניתי את המתח מספיק טוב. בגלל שחשפתי יותר מדי בשיחות עם עמיתים וברמיזות לא מרומזות פומביות. התגריתי במזל שהרגשתי שתמיד לצידי כי הרי אני מהטובים. אפילו סיפקתי פליטת פה שקירבה את הקץ "שיתכן ובעוד כמה חודשים אצא לדרך חדשה, אולי ניתן יהיה לחשוב על העסקתי יום אחד בשבוע לשימור הרציפות של עשייתי".

גם לו הייתה מתקיימת שיחה כזו לא בטוח שהיא הייתה מתנהלת ככה. לא בטוח שהייתי מרגיש כזו רוממות רוח. לא בטוח שלבוס זה היה מזיז כל כך ולא בטוח שבכלל היה משמח אותי לראות אותו סובל.

אז מה קרה באמת?

כחצי שנה לפני שהתכוונתי לערוך את הודעת המאה, זומנתי למשרד ביוזמת המנהל.

"מה שלומך בימים אלה?" איכשהו לא חיברתי את הנקודות, לפחות לא מיד. דיברתי על בני המאובחן עם אוטיזם ועל הדילמות לגבי בחירת מסגרת לשנה הבאה. הרגשתי שאני יכול להחשף, מבלי להיות מודע שמי שאני פותח את ליבי מולו תיכף יהפוך מכבש לזאב. הוא הנהן פעם פעמיים ואז החליף נושא בכדי לא לתת למילותיי ולעורר בו רגש ולשבש את משימתו. יצא הטורף מבעד לעטיפת הזיוף המאולץ והחל לדבר על התייעלות המערכת, ושכבר לא הייתי משמעותי ולא תפסתי נפח בעשיה ועוד כל מיני גיבובים שאולי חלקם נכונים. הוצעה לי אפשרות השימוע לפי חוק.

למרות שבאמת שלא היו לי ציפיות מהמערכת, אחרת לא הייתי פועל באופן כה נמרץ לצאת ממנה, עדיין היה זה מבחיל לקבל הודעה כזו בעיתוי הזה, אחרי שחצי שנה לפני הייתי עובד כה נמרץ ונפלא. רק כחצי שנה קודם קיבלתי בונוס בעבור "הבאת פיתרונות יצירתיים וחדשניים". בפיטוריי קיבלתי אישוש להחלטה הטובה שעשיתי בחיי, לצאת החוצה. הרי הכל זה משחק שבו פעם מפארים אותך בראש חוצות ופעם צולבים אותך בכיכר העיר. הכל בהתאם ל"צורכי המערכת". זה לא באמת קשור לעשיה, כי עשיתי די אותו דבר אז וכעת.

היה בזה משהו סמלי. אחרי שנים שבהן המערכת האדירה אותי למרות שאני לא הרגשתי אותו הדבר, היא השלימה עם זה שלעולם לא אהיה חלק ממנה כפי שהיא הייתה רוצה לביית אותי. המערכת הבינה שיש רק פתרון אחד - לשחרר אותי.

הנה חלומי הגדול התממש. זה שחתרתי אליו בכל מאודי. הבנתי כי ממחר אני לא הולך לעבודה. אבל אשקר אם אומר שזה היה פשוט להיות מפוטר. זה לא משהו שנתקלתי בו - שאומרים לי שאני לא עושה את עבודתי על הצד הטוב ביותר. אפילו אם הבנתי שוב שלמילים אין כל תוכן וערך במקום עבודה.

ההפתעה מעט שיבשה אותי ולקח לי כמה רגעים לתת להלם להתחלף בהבנה שממחר אני חופשי. הבנתי שחשוב לתת לפגיעה באגו להתחלף במתן אפשרות לחופש לעטוף אותי, לחלחל לעצמותיי ולרומם את רוחי. זה היה אתגר שלא הייתי ערוך אליו לנהל עצמי באותה סיטואציה אבל הכרתי בחשיבות העצומה של לעשות כן. הרי זה רגע שעל אף שלא זימנתי בדיוק באופן הזה, פסעתי לעברו כל ימי חיי הבוגרים לפחות. האופן שאותו רגע יראה זה משהו שאזכור מאותה נקודה ואילך. לא הייתה לי פריווילגיה להפוך את זה לרגע מכוער או כזה שני חלש בו. הייתי חייב חיש מהר לאסוף עצמי ולהיות זה שמכתיב לתדהמת כולם את הנרטיב. הייתי חייב בראש ובראשונה לעצב את הזיכרון שלי באופן שהולם את מהות הרגע - הגעת החופש, ולא באופן שמוכתב מרעש הרקע של אופן המימוש.

מיקדתי את מחשבותיי ובמהרה תפסתי קו אצילי-ממלכתי. במקום להתווכח, החלטתי להיות המעודד והמחזק של המעסיק. באתי לחזק את ידיו בקבלת החלטה נכונה מבחינתו. הפכתי זאת מגירושים טיפוסיים כעורים לגירושים מחבקים שנותרים חברים. נגנתי בראשי את השיר של שימי תבורי: "שאם זה יגמר, נגמור את זה יפה".

לכן, עניתי בכנות, בפשטות ובהפגנת השלמות והכבוד העצמי הגבוהים ביותר שניתן במעמד כזה: "איני מעוניין בשימוע. אצא עם ראש מורם. אכן כבר לא הייתי כולי כאן."

לא התחלתי להמציא מילים ותירוצים. הרי באמת בחודשים טרם ה-11.3 חלק ממני כבר היה ביקום אחר ששייך להגשמת חלומות הפרישה. לא שהייתי עובד רע, הייתי עובד טוב. אבל המעסיק שהבין את הפוטנציאל שטמון בי רצה את ה-120% שלי, לא את ה-50%. כי עדיף לארגון לראות עובדים שמפיקים מעצמם הכל ואף יותר ביחס לעצמם, מאשר תפוקה מצוינת באופן אבסולוטי אך פחותה מהמקסימום האישי. אם מקבלים את מראית העין כעובדה מוגמרת לא מתרעמים כנגדה.

אם כך, לא היה לי משהו לומר להגנתי. אבל יותר מכך, לא רציתי לומר דבר. רציתי להודות למעסיק על שהשלים את משימת חיי. מי יודע אם הייתי מצליח לסחוט את ההדק לו הייתי נדרש לכך.

באותו רגע הרגשתי הקלה עצומה. קלטתי שנחסך ממני לבצע משימה נוראית שהוטלה עלי. בדיוק מאותן המשימות שסלדתי מהן יותר מכל. משימות שיוצרות מראית עין של עשיה ללא מעוף, ללא ערך, ללא תוחלת.

בסיום השיחה עוד זכור לי משהו בסיגנון: "אם כך, אינך צריך להיות כאן יותר. אל תגיע מחר. יצרו איתך קשר בנוגע לסיום העסקה והחזרת ציוד".

מאותה נקודה הכל רצף של תמונות מקוטעות. היה לי בעיקר חשוב לברוח.

שכרון החופש, ההפתעה שבהגעתו, הצפה רגשית, אופוריה שמלווה גם בקושי לשמור על שיווי משקל.

השקול, האנליטי, המחושב, השאיר בהשמע אקורד הסיום של קריירת השכיר שלו את מכתב הפיטורים על השולחן ויצא במהרה מהמשרד אליו לא ישוב.

כל שטרחתי לעשות טרם יציאה זה לחבק את ידידתי הטובה שדמעה שם. היא הביעה אכזבה תהומית מהמערכת שמסלקת עובד מועיל על פני עובד טפיל. תרעומת כנגד אי הכרה בעשיה וקידוש ליקוק הישבנים במעלה הסולם התאגידי.

קולות תדהמה ששמעתי מעמיתים אמרו שזה לא הוגן. אבל לא העסקתי עצמי בזה יותר מדי. מה זה משנה. אולי הייתי לא מספיק מסור לקראת הסוף, אולי הערך שלי היה גדול משהגיע לי להיות מפוטר. מה זה כבר משנה? כל שהעסיק אותי זה.... החופש! במובן הזה זה כן היה קליימקס אפילו אם לא אני זה שהטיל את הפצצה.

לא היה לי אפילו מושג לגבי מועד סיום העסקה רשמי, אופן מימוש זכאות לחודש התראה מראש, ויתר הפרטים שניתן להשלים לאחר מכן.

שיחררתי עצמי באותו יום מלנסות להבין מה אעשה למחרת. חשתי תחושת פורקן ונפילת מתח. הרגשתי חסר משקל, כמעט מרחף. התמסרתי אליו, לחופש. כשחזר הבן הגדול מבית הספר הלכנו לגלידריה לאכילה רגשית. יותר מאוחר קיימנו ארוחה משפחתית ספונטנית עם יותר אלכוהול משהייתי צריך. כמה הודעות לאנשים קרובים. הבנתי שממחר אתחיל להבין איך ומה אני עושה במצב הזה שהגיע במפתיע, לא בתנאים שתכננתי.

פוסט-מורטם

האם דחקתי את המעסיק למקום שלא היתה לו ברירה אלא לפטר אותי? משאלת לב כמוסה יש שיאמרו, שהוא יעשה את העבודה במקומי.

בדיעבד בחרתי בנתיב שבו לא אבצע את הכניסה הפומפוזית לחדר עם נאום המאה שישמוט את לסתו. בחרתי בנתיב שהוא יעשה את העבודה עבורי בדרך ישנה נושנה מסיבות ישנות נושנות.

יציאה לחופש כלכלי מלווה במטען רגשי עצום. על אף שהחופש הכלכלי מביא עימו התחדשות ואופוריה יש גם ספקות ומורכבויות בהמון היבטים. למרות שהכנתי עצמי לא רע לימים הראשונים והשניים, השקט עורר שאלות. אותה הכוונה להוציא אותי החוצה הקלה עלי לפסוע החוצה באופן שלא נותרה לי ברירה אלא להביט בלבן עיניו של החופש מבלי להסיט מבט ומבלי לאפשר לספקות והשאלות לנצח.

יום אחרי

בכללי, ביום שאחרי הפיטורים הייתי שליו ונינוח.

אבל הרוחות סביבי מיאנו לשכוך.

לאורך יום מחרת החלו לזרום טלפונים והודעות של אנשים שהפכתי עבודתם ליעילה יותר. עבודה שהיתה לוקחת עשרות שעות שהצטמצמו לדקות. הם היו בהלם ובחרדה שלא יהיה מי שיתחזק את המערכות שפיתחתי. מערכות אלה לא יתוחזקו. הן יגוועו. והמערכת תשוב להעסיק עוד אנשים כדי לעשות אותה עבודה. המערכת תשרוד. היא לא באמת הבינה מה עשיתי וגם לי אשמה בכך שלא טרחתי יותר מדי לשווק. מי שידע, הבין שמערכת בחרה במראית עין של מי שמגיע לדיונים ומחרטט על דברים שלא קיימים על פני מי שהיה טיפוס קשה לעיכול אך כזה שהיה בעל אימפקט משמעותי על עשיית עמיתיו.

פגישת ערב ספונטאנית עם מספר עובדים הוציאה אותי מעט משלוותי וגרמה לי להתקומם על האופן שמערכת מתנהלת. הם שיתפו בחוסר ההוגנות של המעשה מהזווית שלהם. הם סיפרו על אנשים שלא עושים דבר בעבודה אך נשארים במקום. הם הביעו מועקה שרק ביום שאחרי המנהלים החלו להתעניין בכלים שפיתחתי בלי שביקשו ממני. הם הוסיפו חטא על פשע ואמרו שניתן "להיכנס" לזה או להחליף את זה. אולי כן, אולי לא. זו כבר לא היתה הבעיה שלי.

לפגישה הביאו לי את מכתב הפיטורים שנשכח על השולחן. כשחזרתי הביתה פתחתי את המכתב. תהליכי התייעלות. זה הופיע בכותרת ועוד כמה פרטים טכניים. יש להם את ברכת הדרך שלי על "התייעלות" דרך בחירה בחוסר יעילות. לא שהייתי נשאר בכל מקרה אבל אולי כן הייתי מגיע ליום פה ושם לסייע. מי שלא מסיים יפה, בעיה שלו. אין כמו עוד מצג שווא של "התייעלות" בכדי לחתום פרק משמעותי אך אחד שלא אתגעגע אליו.

כך או אחרת, כל זה חיזק את הנכונות שבהחלטה, לעזוב לעד את המערכת.

אבל זה אוף טופיק כי לא באמת עניינה אותי יותר המערכת. מאותה נקודה אני הייתי המערכת!

רק שלא יגיע פיפי שיעיר אותי מהחלום

אחרי שחזרתי לדופק רגיל והאופוריה דעכה, מצב הרוח היה מרומם. התחלתי בכל יום לעשות דברים שאהבתי לעשות קודם מחוץ לעבודה. פשוט טיפה יותר ובלי שזה היה "בין הטיפות". עשיה החלה אט אט לתפוס את החלל ולא מחשבות אפלות. היה לי מזל להערך מראש בכדי שהמעבר לעולם חדש יהיה יחסית טבעי וחלק. אבל זה לא באמת מזל. ידעתי לאיפה אני הולך ויצרתי את השביל הזה. על זה עוד יכתבו סיפורים.

מה לגביכם

אל תבנו את יום סחיטת ההדק כמטרה. זה יהיה אנטי קליימקס. ניצרו את תחושת הניצחון האישי הקטן אבל אל תתנו לו להאפיל על המהות - החופש.

אין לי מספיק דוגמאות, אני ועוד שניים-שלושה. יש לי תחושה שזה גורף יותר. אף אחד לא התעצם מהטלת הפצצה. את המעסיק זה לא מאוד עניין. אחרי הסוף תהיה נפילת מתח ואז עלולה להגיע ריקנות, שממה. כאן אתם והחופש תמדדו. האם נערכתם לקראתו באמת, למה שתעשו בימים הראשונים, ואלו שאחריהם. ובעיקר אלו שאחריהם אחריהם. כאן תבחן היכולת להפוך את החופש לחיים עצמם מעבר לניצחון רגעי וחולף.