על נס החנוכה הפרטי שלי

חנוכה הוא חג שאני אוהב יותר מכל חג אחר. סופגניות אני כבר לא אוכל שנים, המטבוליזם לא מאפשר. חנוכה מעורר אצלי הרבה רגשות ומזכיר מה חשוב לי באמת.

בכל חנוכה אני פותח את קופת החיסכון הקטנה בה אני אוגר קצת מזומנים ומחלק לשני ילדיי. הם רצים בצהלה עם השטרות אל החדר שלהם ומכניסים לקופות שלהם. היפה בנשים ואני מחייכים חיוך כי צחוק ושמחה של ילדים זה משהו שמאיר את הבית בעוצמה של אלף חנוכיות.

לי באופן אישי זה גורם חדווה גדולה שזה כל כך ברור וטבעי עבור ילדיי לקבל ואני מאושר על היכולת להעניק להם בקלות.

חנוכה זה החג שמסמל במשפחת הולילנד את ה"ביחד". בנר הראשון רוכשים את הסביבון המנגן החדש שיצא באותה השנה שיצטרף לגלריית הסביבונים. כשמגיעים הביתה, מחפשים כמו בכל שנה את הברכות שרשומות על החנוכיה עם תמונת הבכור. מדליקים יחדיו את החנוכיה ושרים את השירים. אחר כך, כמסורת משפחתית, יושבים יחדיו ומנסים לשבור שיא משפחתי של סיבוב סביבונים במקביל. בפסיכומטרי לא התאמצתי ככה. הילדים בונים אסטרטגיות של איך לחלק את הסביבונים בין בני המשפחה לפי כישורי הסיבוב שלהם ואיך להכין ולסדר את הסביבונים לשיגור יעיל. השיא של השנה הוא 8 סביבונים. ואז הילדים מאביסים מתוקים, ועוד קצת שרים ועוד קצת משחקים. המון המון ביחד ולבי זורח.

ה-high שאני מרגיש בחנוכה קשור ללא מעט זכרונות ורגשות שחג זה מעורר בי.

מעולם לא קיבלתי מהוריי דמי כיס, לא בחנוכה ולא באף יום אחר. הוריי הם הורים נפלאים, חמים ואוהבים. העניקו לי כל פיסת אהבה שיש בליבם. אני בטוח שהמחשבה על דמי כיס עברה במחשבות שלהם אבל זה לא קרה. לא כי הם לא רצו, כי הם לא יכלו.

שם המשחק היום יומי היה השרדות כלכלית. בבית הוריי לא היו מחשבות על שפע, אפילו לא על חיסכון או השקעות, אלא רק על איך להצליח לעמוד בכל התשלומים לקיום בסיסי. אמי תמיד אמרה: "קודם כל תוודא ששילמת מיסים". זו היתה רוח הדברים וכשהיא נוכחת במהלך כל ילדותך היא מחלחלת עמוק מאוד לתודעה. דמי כיס או טיולים לחו"ל היו שייכים ליקומים אחרים, כך נדמה היה. רכב מעולם לא היה להוריי. מגורים בעיר לא פשוטה.

אמי ואבי עבדו בעבודות סיזיפיות מאוד. את אבי ראיתי רק בסופי שבוע. הוא היה קם לפני כולם וחוזר אחרי שהייתי ישן. אמי היתה מגיעה מעט מוקדם יותר, סחוטה פיזית ורגשית. הם ניסו, באמת ניסו להעניק זמן איכות, אבל המאבק היום יומי נתן את הטון.

הוריי עשויים מחומר שלא מוותר. היו לנגד עיניהם שתי שאיפות גדולות: להעניק לילדיהם את החינוך הטוב ביותר שניתן ולקנות בית. ובנחישות בלתי מתפשרת הם הצליחו בהשגת שתי המטרות תוך ויתורים בלתי נתפסים בתחומים אחרים, כאשר על הנוחות שלהם הם ויתרו תמיד בשלב הראשון.

אז דמי כיס לא קיבלתי אבל כן קיבלתי מהוריי דברים גדולים הרבה יותר.

קיבלתי את היכולת לכבד את הכסף ברובד הכי בסיסי שלו. ככזה שמאפשר השרדות.

קיבלתי מהוריי השראה מהדוגמא על איך התמדה יכולה להוביל להישגים. על איך אתה מגיע ליעדיך אם אתה לא מוותר ומתקדם קצת בכל יום, אפילו כשאין לך תנאים אידאליים.

קיבלתי דרייב בלתי נגמר להכתיב לעצמי גורל אחר.

הגדילה הזו לתוך חיים של השרדות כלכלית עיצבה את מי שאני בכל שלב בחיי ובכל פן באישיותי. באיזשהו מקום מי שאני היום זה מי שגדלתי להיות בתור ילד, לטוב ולרע.

עוד כילד, מציאות המאבק הכלכלי דחקה אותי לניסיון להבין מה השתבש. היתה לי תחושה שניתן לעשות טוב יותר אפילו כשהתנאים לא לטובתך. בניתי בגיל 12 תוכנית החלצות מהמינוס ע"י בחינה מדוקדקת של ההוצאות יחד עם הוריי וחיתוך של מה שניתן היה. זה הצליח. אמנם שפע גדול לא היה גם אחרי, אבל חצי חיוך עלה על פניהם של הוריי. זה היה שווה עבורי כל הון שבעולם.

מגיל צעיר מאוד אמרתי לעצמי שלי חיים כאלה לא יהיו. שלא אראה את ילדיי בסופי שבוע. שלא תהיה מלחמה יומיומית. נשבעתי לעצמי שאשקיע כל שבריר כישורים ומאמץ בכדי לעצב באופן שונה את חיי העתידיים.

כיום, אני מנצל כל רגע פנוי לספק חוויות לילדיי. אני חוזר מוקדם ולא חושב על שעות נוספות, למרות שהן יכולות לקצר זמנים לפרישה המוקדמת. כמובן שתנאי המוצא שלי טובים משל הוריי שלהם לא היתה כנראה ברירה כשהם שחקו עצמם עד דק. עם זאת, למרות שיש לי יכולת מעשית יותר לעבוד פחות, הייתי יכול להישאב לפרויקט הפרישה המוקדמת ולוותר על הדרך על חוויות שלא ניתן יהיה להחזיר. החיים הם כאן ועכשיו ואני מרגיש בר מזל על היכולת להיות דמות מפתח בהתפתחות ילדיי. אני כל כך נהנה מזה, שויתור על זה היה גורם לי כאב שלא הייתי יכול לשאת.

דחקתי את עצמי לקצה מבחינת השקעה בלימודים בבית ספר ולאחר מכן באקדמיה ובעבודה בכדי לייצר עבור עצמי את ההזדמנות הטובה ביותר להצליח ולהגיע לרווחה כלכלית. והצלחתי. סביבתי רואה בי אדם כישרוני שהכל "בא לו בקלות". אבל אתם יודעים מה? זה לא תמיד מספיק. בלי התמדה, כישרון גולמי לא מספיק ולצערי אני מכיר לא מעט מקרים שכישרונות לא מוצו עקב היעדר השקעה. בתפיסה שלי, תמיד נסמכתי בראש ובראשונה על התמדה והשקעה וכשהכישרון סייע, היה זה מכפיל כוח.

מעולם לא חיכיתי שדברים יקרו, נשענתי רק על עצמי. לא עסקתי בגורל, קיטורים, יוקר המחיה. הכתבתי לעצמי מטרות ויצאתי להשיג אותן מבלי להביט לאחור. לפעמים אפילו בחיפזון יתר ותוך ביצוע טעויות של חוסר חשיבה מוקדמת.

חששות ההשרדות הכלכלית בילדות מעצבים עד היום את ההתנהלות שלי. מעולם לא הרגשתי ולא ארגיש שמה שיש לי הוא מובן מאליו. תמיד ילווה אותי המתח הזה של לשמור על הקיים קודם ורק לאחר מכן להשיג עוד קצת. אני כל הזמן עם האצבע על הדופק, מתוך פחד לא לשחרר יותר מדי. אפילו שאני כבר מצוי במרחק עצום מדוחק כלכלי, לא מאמין שאם אתן לדברים "לזרום" החיים יסתדרו מעצמם. המשחק שלי הוא למצוא תמיד את האיזון בין ליהנות אבל מנגד כל הזמן להתאים את ההוצאה להכנסה. לחסוך מספיק כדי לצלוח את ההגעה למקום שבו פירות ההשקעה יכולים לכסות לבדם את הוצאות היסוד. זה בשבילי להגיע לארץ המובטחת. ברגע זה אהיה רגוע שהבאתי את משפחתי לחוף מבטחים.

אני מתקדם בצעדי ענק אל עבר הנקודה הזו של ביטחון כלכלי אבל לא מסוגל להוריד את הרגל מהדוושה. מרגיש שאסור להרפות.

חנוכה זה חג שהאש מסמלת עבורי את החום המשפחתי שחשוב לשמר כל הזמן. האורות הם החלומות שיש לטפח ולחתור עד קץ הימים להשיגם, ללא הפסקות ובנחישות שלא תדע גבולות.